את קבר שמואל הנביא הכרתי לראשונה בחיי כמעט לפני שנה וחצי.
הפעם הקודמת שלי במקום הייתה לפני עשרים שנה בחלאק'ה של בן דוד נחמד
ומאז אני לא זוכרת ביקורים במקום.

בתור ירושלמית מלידה שעבדה במשך שבע שנים בשכונת רמות וצופה עדיין
מידי יום על הקבר מביתה, זה מבייש למדי, אבל מאז שחזרתי לשם,
אני מגיעה שוב, ושוב ושוב.

יש במקום הזה קסם מיוחד.
מרחבים עצומים, תצפית של 360 מעלות על כל ירושלים, שקט
והמון פינות לעמוד, לעצור, לנשום, להתפלל ולפעמים גם לחשב מסלול מחדש.
חוץ מזה שהוא נגיש, קל ופותח את הלב.

השבוע הייתי שם, עוברת מן תהליך מובנה וקבוע.
מגיעה למקום, מתפללת בחוץ, חושבת, שותקת, נושמת, נכנסת לציון,
מתפללת בפנים, יוצאת, מסתכלת, לפעמים שומעת מרחוק קבוצות של בחורי
ישיבה שמגיעות בעיקר בימי חמישי בערב, מוצאת פינה שקטה, מקשיבה לשירה,
וחוזרת הביתה, שמחה, נינוחה ומלאת כוחות עד לפעם הבאה.

כשהגעתי הפעם,
חנו בחוץ שלושה אוטובוסים גדולים שהכילו קבוצת שוטרים שעברו קורס "לוחמי האש".
במרחב הגדול מתחת לציון היו מסודרות שורות שורות של כסאות כתר לבנים
ומולם עמדו שלושה אמנים מטעם ארגון המתעסק בחזרה בתשובה.
ישבו שם למעלה מ-150 שוטרים שהגיעו במסגרת סיור סליחות
(וכן, יודעת שהמושג הזה לא משהו, שניה אסביר),
וכמה דקות לאחר מכן הגיע הרב הראשון לציון לשאת דברי ברכה.

ואני? אני צפיתי מהצד מהפינה הקבועה שלי שם מול הנוף והבנתי מה זה ניצוץ יהודי,
מה זה זמן תשובה, וכמה כיף שה' לא מתייאש ממנו.
ממני, ממכן, מהם, מכולנו.

רוב השוטרים היו גלויי ראש, וכשעברה בינם קופסת כיפות,
מיהרו לקחת אחת ולהניח על ראשם.

כשהרב הראשון לציון הגיע,
הם רקדו לפניו במן הדרת כבוד תוך כדי שירת "שאו שערים ראשיכם",
ואז הבנתי גם שכמה שיהודים יהיו רחוקים, הם קרובים. זה טבוע בדם.
יש כבוד לרבנים, יש כבוד לתורה, יש כבוד לה'.
ביום יום לא תמיד רואים את זה, גם הם שוקעים בחספוס של השגרה,
אבל בזמני אמת כמו חודש אלול, הנקודה היהודית הזאת יוצאת לאור,
וכמה כיף שיש אלול.

אחרי שהשתרר שקט הרב פתח ואמר:
"אתם לוחמי האש אמונים על כיבוי האש,
אבל לכאן הגעתם דווקא כדי להדליק אותה, בחיזוק, בשירה, בדבקות".
הוא בירך אותם על עשייתם ולבסוף ביקש: "לפני שאתם יוצאים לשטח,
תתפללו לה' שיצליח דרככם, שאו עיניים לשמים, והוא יהיה בעזרתכם".
ואני מלמעלה ראיתי מה זאת אהבת ישראל ומהי הבנה בנפש האדם,
כי אם יצליחו אותם אנשים להתחבר לה',
החיבור לתורה ולמצוות הוא רק עניין של זמן…

כשסיים הרב את דבריו,
האמנים שהיו במקום התחילו לנגן ולשיר שירי אלול ופיוטי סליחות,
וכשהגיעו לפיוט הספרדי "אדון הסליחות, בוחן לבבות, חטאנו לפניך רחם עלינו",
קמו השוטרים בספונטניות, התחילו לרקוד (האשכנזיות כאן בטח מתחלחלות)
ושירה אדירה סחפה את המתחם.

אחד מאותם שוטרים, אדם לא דתי במיוחד, עמד בפינה אחרת למעלה בתצפית,
ראה את הקבוצה שרקדה שם בהתלהבות על, ואמר לחבר נוסף
"זה סליחות זה? ככה מבקשים סליחה? בריקוד?"

ואז עלתה לי מחשבה שכן. ככה בדיוק.
ה' מחפש ניצוץ תשובה. רצון קטן וזעיר של "רוצה להיות טוב יותר",
ואם קבוצת אנשים שרה במרץ את הפזמון של הפיוט כי את השאר הם לא ממש יודעים,
רוקדת לכבוד ה', מסתכלת לשמים, משתתפת בכלל בכזו פעילות, יש תקווה.

"העולם אומרים שהיכל הנגינה הוא סמוך להיכל התשובה, ואני אומר,
לא כי, אלא היכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה". (הרה"ק הדברי ישראל זי"ע)
נגינה פותחת את הלב, שירה מעלה אותו,
ותפילה מחברת בינו לבין ה'.