להחלטות יש טבע לא חמוד מידי,
כזה שגורם לנו להתחרט עליהן מאתיים פעם לאחר מעשה
ומשאיר אותנו בלי טיפת אומץ ועם שאלה מהדהדת "מה?! אני בחרתי בזה?".
בעברית פשוטה יותר: "מה למען ה' היה חסר לי בחיים, ואיך החלטתי ככה…".

אז ברוכה הבאה למדור המתחרטים.
זה בדיוק מה שהרגשתי בתקופה הזאת לפני שנתיים, בדרכי לשליחות ברומא.
שליחות של הבחורה הכי ביתית בעולם, שיצאה למילוי מקום בבית ספר יהודי
במטרה להכניס מושגים ביהדות ואהבת ה' לתלמידות בנות חמש-שש.

אז איך זה קרה ולמה?! קצת רקע.
יום אחד נתקלתי במודעה תמימה. מצטטת רגע:
"דרושה בחורה למילוי מקום באיטליה.
מחפשים ממלאת מקום לשלושה חודשים בכיתה א' לבית הספר היהודי באיטליה.
כיתה של שבעה ילדים".

רציתי, אפילו מאד – למרות שאין לי מושג מה היה שם.
תמיד שאפתי להשפיע ולתת,
אבל מכאן ועד לעזוב את הבית ולצאת להפסקת עשר ארוכה משידוכים –
הדרך קצת רחוקה.
איזה קצת?! רומא אמרנו…

אז שלחתי מייל, וקבעתי ראיון,
וקיבלתי ברכת הדרך כזאת נלהבת מאמא שלי שכבר שקלתי להיעלב.
"לפחות תראי לי שאת רוצה שאשאר" – אמרתי לה.
והיא בחיוך עודדה שכזאת הזדמנות מדהימה תעשה לי רק טוב.

התלבטתי. רציתי מאד, התרגשתי ממש, אישרתי והתחרטתי,
התברכתי מרב, התבלבלתי, התחרטתי שהתחרטתי
(כבר דיברנו על טבען של החלטות, לא?…) ו… נסעתי.

תוך פחות מחודש הייתי בנתב"ג.
ידעתי שמדובר בקהילה יהודית, בה נמצאים חמישה זוגות של אברכים רציניים
ונשים בוגרות סמינר שהמשותף לכולם הוא אהבת ישראל אמיתית,
יכולת להניח בצד נוחות ולתת כמה שיותר לאנשים שרחוקים מתורה ומצוות.
ידעתי גם שזה בדיוק הצעד הנכון לרגע.
הצורך לשנות אווירה ולחוות התקדמות, ההתאמה מבחינת המסגרת השמורה,
הנכונות להביט למציאות בעיניים ולראות איך ה' סידר הכל בדיוק כל כך מופלא,
ובכל זאת.

ברגע שהמטוס המריא, רגע אחרי שהאוזניים אותתו סימני מצוקה,
הלב שלי נזכר שגם הוא מרגיש לא משהו.
זה הזוי כמה אדם הוא יצור מורכב (ואישה פי כמה…).
יש לנו יכולת לרצות מאד משהו, ובאותה מידה ממש לא לרצות.
זה בדיוק מה שהיה שם.

התרגשות עצומה עם שאלות מציקות כמו: מה היה חסר לך?
למה את מחפשת אטרקציות? הכל בסדר איתך?
ומשפטים ציניים של: כמה כיף לשלם ביוקר על בחירות. מהממת אחת.

משפטים ציניים לא מחזירים מטוס לאחור ואכילה עצמית עוד לא השיבה איש לישראל,
כך שלאחר טיסה לא כיפית, נחתנו אל תוך שדה תעופה ענק שגם הספקתי להיאבד בו,
סתם כי אמצע הלילה וכל האנשים התאדו להם.

חיפשתי את סימן ההיכר שקבענו  – עמוד כתום point 4
שם המתין נהג הקהילה עם שלט מושקע ואותיות שנרשמו בלורד ארטליין שחור:
"Kollel  School Teacher Amar"

כאן התרגשתי. אמיתי זה עשה לי טוב על הלב.
הנה, השליחות שרצית מתנוססת פה על שלט ומבריחה קולות מחבלים.
העמסתי מזוודות מלאות פרסים מהכל בשקל, ממתקים, מבצעים, משאלות,
תקווה ענקית, סקרנות עצומה, קצת חשש והרבה תפילה – ויצאנו לדרך.

ראיתי אורות.
דיוק, לא אני הייתי באורות, אלא רומא.
מוארת, יפה, מלאת מבנים מעניינים ואתרי תיירות.
40 דקות נסיעה עד Piazza Bologna, האזור בו נמצא בית הספר,
הכולל, ומשפחות הקהילה, שאצל אחת מהן התארחתי.

אחרי לילה מעניין,
קימה מאוחרת כיאה למישהי שרוצה לעשות רושם טוב ביום הראשון,
הליכה מהירה וחיוך גדול, הגעתי לבית הספר.
מבנה נמוך, שער, 2 חיילים וג'יפ צבאי ענק.

איטליה. גם אם את לא אנטישמית, יהודית – את לא,
ושמירה כך מסתבר, זה חלק טבעי ממוסדות יהודיים בחו"ל.
ובכל זאת, כמה חום יש בה. כמה אכפתיות יש לקהילה היהודית.
נשים מקסימות קידמו אותי בקבלת פנים מחממת ונעימה,
כזאת שעושה טוב על הלב יחד עם כיתה חמודה של 7 תלמידים – 6 בנות ובן,
שהגיעו אחרי מסע שכנועים וצורך גדול להרגיע הורים מהססים ולהבטיח שיהיו מרוצים.

שם למדתי כמה ערך יש לכל צעד קטן.
בית ספר של תפילות, שנפתח עם שלוש תלמידים,
ובהתמדה, לאט לאט אבל בטוח, התפתח למוסד עם כמה כיתות.
נדיבים שמוכנים לממן מבנה לילדים שמשחקים משחקי קופסא, לומדים אותיות
ושרים שירי פורים – כי הם מאמינים בעתיד של עם ישראל.

איך אמרה לי אחת הפעילות הצדיקות שם?
מסתבר שבהמשך הם ילמדו במקומות מעורבים, אבל הרגש החם ליהדות,
והאהבה שתנחילי להם, יישארו.

אז איך מנחילים אהבה?!
איך מדברים עם ילדות איטלקיות בעברית, ולמרות שהן לא מבינות 99% ממה
שאת נואמת להצליח להכניס בהן רגש יהודי?!
עם לב.

גיליתי שהן אוהבות לשיר ולרקוד,
וכמענה לגילוי, הוצאתי מתוכי כישורי ריתמיקה חבויים.
תוך כדי גם הבנתי שאני אלופה בהלחנת מנגינות (יהיו שיקראו לזה פשוט זיופים…),
בעלת יכולת משחק מעולה, ואפילו בעלת מסוגלות ליצור בובות תיאטרון
מחומרים נפסדים בכדי להמחיש את מגילת אסתר.

וכן זה לא באמת נגמר כאן.
על מה שקרה לאחר מכן, תוכלי לקרוא פה.