"תראי שמחוש, הוא בחור ישיבתי.
מה את שואלת?! אם הוא לומד?! ברור שכן, 27 שניות כל בוקר, 
ובשאר היום הוא עובד בסנדלריה שקרובה לישיבה. 

מה?! את רוצה מישהו שלומד יותר? 
אבל למה?!
יש לו יראת שמים, ידי זהב, הוא נעים הליכות והכי חשוב –
הוא לובש שחור לבן. 
גדולי עולם צמחו מנגריות, סנדלריות ומתפרות. את עוד תראי".

גרסה של שדכנית נמרצת שלא נבהלת מפערים.
המוטו שלה, כך למדתי, הוא "כגודל האתגר, כן גודל הסיפוק".

יש גם גרסה נוספת.
"זה לא הגיוני שבחור בן 32 לומד יותר משעתיים. 
בגיל הזה צריך עניין, סיפוק, עשייה, התחדשות. 
תתרחקי מהצעות של בחורים שלומדים יותר. מריח לי גרוע.
הוא מסתיר משהו, אני אומרת לך".

שדכנית מספר שתיים,
חדורת מוטיבציה להוציא לי את האוויר מהריאות ואת התקווה מהלב.
א-י-ן ב-ח-ו-ר-י-ם ר-צ-י-נ-י-ם.
תפנימי, שמחוש, אין!

ויש גם גרסה של שדכנית רחומה,
כזאת שמנסה לפרוט על מיתרי הלב.

"צריך להתפשר, זה החיים.
אני מבינה שאת רוצה בית תורני,
אבל בסופו של דבר את צריכה בעל טוב ואבא טוב לילדים שלך. 
שלא תיזכרי מאוחר מידי"….

יופי, קלעה בול, ופגעה על הדרך.
בעברית פשוטה – בול פגיעה.

*

טוב, אהיה הוגנת ואספר שבמציאות זה כן עדין יותר.
הרבה יותר.

בדרך כלל השדכניות הרשמיות שאני מכירה, רגישות ממש,
ואלו שעושים טעויות קריטיות בלי כוונה ועם הרבה רצון טוב לעזור –
הם שב"נים ( שדכנים בלי ניסיון) למיניהם.

מאחר ושבועות, חג מתן תורה כבר כאן,
עלתה בי מחשבה על הנושא הכי קריטי ומשמעותי שמסחרר בחורות,
במיוחד כאלו שחגגו את גיל העשרה לא מזמן + עשור נוסף.
שידוכים, תורה והקשר ביניהם. 

בחור ישיבה. רק לומד. משלב עבודה תורנית.
חצי חצי. קובע עיתים. 
נשמע כל כך יבש, אבל הכי רטוב שיש.
מדמעות.

ממבט חיצוני, זה נראה בערך כך:
עד גיל 25:
בחורות סמינר = בחורי ישיבה לומדים,
שיעורים על "בית של תורה", וזהו.
חריג ושונה לדבר על אפשרות אחרת.

מגיל 25:
תמשיכו לדמיין מתוקות.
למה נראה לכן שיש עדיין בחורים רציניים שיושבים ולומדים?!

רגע רגע, אני שומעת את התגובות שלכן עד כאן.
שניה מסבירה.

"זה לא גורף", נכון.
"אם לא הולך בדרך אחת, כנראה שצריך לנסות אחרת", אולי.
"מי גילה לך מה התכלית שלך בעולם?!", צודקות.
"בחורים עובדים יכולים להיות יראי שמיים", ודאי וברור, חלילה אם נחשוב אחרת.
"בית תורני לא מחייב אבא אברך", מדויק.

אבל…

יום אחד הרגשתי מבוזבזת קשות,
אז שאלתי אישה חכמה: "מה למען ה' התפקיד של בחורות בעולם?!"
(וכן, אני מנצלת את השנים היפות האלו. נהנית ולומדת, מחכימה ומלמדת.
והכי הכי – רוצה את העיקר!).

לכאורה אלו שנים יקרות שהולכות לאיבוד.
אנחנו לא מלוות ילדים לתלמודי תורה, לא שולחות בעלים ללמוד,
בטח לא מוותרות על דברים כדי שילמדו יותר.

היא שאלה אותי בכנות אופיינית, וציפתה לתשובה אמיתית ולא מתחכמת.
"למה את רוצה להתחתן עם אברך?! בגלל הסביבה?
את מפחדת ממה שיחשבו עליך?".

אוהבת שאלות כאלה (מנשים קרובות כאלה…),
ועוד יותר את התשובות שלהן.

"נראה לי", אמרתי לה,
"שגם אם תמיד נחיה בסביבה מסוימת וניקח אותה קצת בחשבון –
מגיע גיל שה'מה יגידו' פחות משחק,
ואם בחורה שואפת להתחתן עם בן תורה למרות שעברו כמה שנים טובות
מאז שעזבה את הסמינר, מסתבר שהרצון מגיע ממניע אמיתי…".

התשובה הזאת, יותר ממה שענתה לה, שימחה אותי.

יש כל כך הרבה בנות שחולמות ורוצות קשר לתורה,
ושומרות על הרוחניות שלהן במסירות נפש כזאת, למרות שזה לא קל
(מאד לא, שתדעו!),
והשאיפה הזו לא תלויה בדבר.
לא בסביבה, שם, מסגרת.

זאת שאיפה איתנה, יציבה וחזקה שרק הולכת וגדלה עם הזמן.
משאלת לב. ועצם המחשבה על כך, משמחת.

ההיא לא וויתרה, המשיכה ושאלה: "ולמה שלא תתפשרי?"
אמרתי לה שפיתחתי אלרגיה למושג פשרה.
זה מושג פושר, לא מחייב, מוותר.
אני חושבת שגם אם כדאי לפתוח את המרחב העצמי שלנו לרעיונות חדשים,
כאלו שפחות התאימו לנו עד עכשיו, כמו גיל, מוצא, שפה או משפחה,
הרבה יותר מתאים וכדאי להתגמש ממקום של גדילה, התבוננות ובחירה מושכלת,
ובנושאים חשובים משמעותיים גם אחרי ברכה ועצה מדמות רבנית,
מאשר 'להתפשר' ולחוש קרבן מופסד.

התלהבתי מהתשובה של עצמי,
כי היא כל כך נכונה ואמתית,
ובעיקר כי זה הסוד להצליח לשמוח בצעדים שלנו,
בבחירות שלנו – בכל תחום ובכל זמן.