השלב הזה בו נשים מעלות זיכרונות ילדות בנימה מתגעגעת,
נזכרות בשם של הסייעת מגן גולדה, וחוזרות לדקלם שירי ריתמיקה ישנים
הופיע אצלי מוקדם מידי.

מדאיג למדי,
כי בדרך כלל זאת תופעה של גילאים מתקדמים שמתלווה אליה
אנחה קולנית ומשפט כזה של "פעם היינו צעירות".

בכל זאת,
בגלל שמדובר בזיכרונות נעימים של יצירות בגואש, משחקי גומי, ומסיבת בת מצווה,
זרמתי הלאה עם המחשבות והגעתי לרגעים של משחקי שכנות מופלאים בבניין חמוד בירושלים.
בניין נעים, צדדי ומאוחד עם שכנות מתוקות במגוון רחב של גילאים.

גרנו בקומה ראשונה ויחד עם אחיות שלי הייתי עומדת במרפסת עם ראש נטוע למעלה,
מעבירות חפצים בעזרת חבל – מקומה 4 שם גרו השכנות, ממנו ואליהן חזרה.
מכתביות תמורת מדבקות, קופסת תכשיטים מנגנת בעד עט מחליף צבעים,
צדפים תמורת בולים ישנים ומחק בצורת ברווז בעד מפיון מעניין לאוסף.

משחקים של פעם עם חפצים של פעם וציפייה דרוכה כל פעם מחדש,
לראות מה טומן בחובו החבל.
אמא שלי ידעה שאם חפצים נעלמים מהבית בפתאומיות,
זה באשמת המשחק הכיף ההוא…

ימים עברו.
המרפסת נשארה נעימה וחמימה, ובלי כוונה, גם מאד מאד בעניינים.
במבט חטוף החוצה ראינו הכל ממרחק נגיעה.
לא שהיה מעניין במיוחד,
אבל אם עברה חברה בעלייה הצרה והצדדית שמתחת לבית,
יכלנו לנהל שיחה נעימה וסולידית, בלי להרעיש לחצי שכונה.

*

ויום אחד עברנו דירה.
לא, לא רחוק בכלל. נשארנו באותה עיר, באותה שכונה, ואפילו באותו בנין,
רק עברנו רשמית לקומה 5.
המעבר כולו התבצע בעזרת המעלית ועגלת קניות.
לא היו קרטונים, גם לא משאית הובלה.
היו רק ארונות שפורקו והורכבו מיד,
וערימות בגדים מסודרות שעברו אוטומטית מקומה 1, לקומה 5,
העתק הדבק בלי תחנות ביניים.

כך הבית החדש הסתדר כמו במשחק לגו,
חדר אחרי חדר בצורה מאורגנת ומהירה יחסית למעבר דירה.

בכל זאת,
למרות שהכל לכאורה היה פשוט, נגיש וקרוב – זה היה מאתגר למדי.
תמיד חשבתי שמעבר דירה קשה רק אם מהגרים לארץ אחרת,
עוזבים לעיר מרוחקת ממש ונפרדים ממשפחה ושכנים,
אך כשעברנו אנחנו הבנתי שהמרחק אכן משפיע, אבל יש עוד צדדים.
אווירה של בית, קירות אחרים, זווית ראיה שונה לעולם שבחוץ,
ואפילו, אפילו תיבת דואר שהשתנתה וגרמה לי לקשיי הסתגלות קלים.

גם כאן, בדירה הנוכחית הייתה למרפסת משמעות.
גדולה, נעימה, ושקטה למדי. אנחנו ושמים.
"קרובים יותר לה'", אמא שלי הגדירה את זה, אבל אנחנו בתחילה הרגשנו מנותקים.
חסל סדר משחקי חבל, חסל סדר חילופי מידע בין שכנות,
חסל סדר הבזקי חיוכים ומחמאות.
אנחנו עם עצמינו, כמה כיף.

ויום אחד עמדתי במרפסת, מנסה להציץ ולראות מה קורה למטה,
סתם כדי לקבל תחושה שיש חיים סביבי,
וראיתי ילדה קטנה בוכה וקבוצת נשים שמקיפה ומדובבת אותה.
ילדה אבודה קטנה.
מהגובה בו הייתי יכולתי לראות בזווית אחרת של העין
מישהי רצה, מתנשפת, מחפשת, מתקרבת.

ידעתי שהנה, ממש עוד מספר שניות, הן ימצאו אחת את השנייה,
ורציתי לאמר לה – לקטנה שבוכה: "מתוקה, אל תבכי. אמא שלך כבר ממש פה.
אני רואה מכאן את מה שאת לא רואה משם",
אבל לא באמת יכולתי לצעוק לה את זה,
אז הפטרתי לעצמי ולמי ששמע: "מלמעלה רואים הכל".

וכך, תוך כדי מחשבות, עלה לי הסיפור המוכר שמורות אהבו לספר.
סיפור על אמא שרקמה מפית, והילד הקטן שלה ישב למרגלותיה וראה רק חוטי
תפירה מעורבבים בצורה לא יפה.

כששאל אותה למה היא משקיעה כ"כ אם התוצאה רחוקה מלהיות יפה,
ענתה לו האם: "מלמעלה רואים דברים שאתה לא יכול לראות מלמטה.
מהמקום בו אני יוצרת, נראה הסדר בחוטים, הגוונים והשילוב המושלם,
ומלמטה, מהמקום בו אתה יושב רואים רק ערבוב גדול".

בהמשך, תמיד היו מוסיפות המורות את הנמשל על הסתר פנים ועל כוחו של ה',
ובשבילי, אז, בתור ילדה קטנה, זה היה מסר יפה של אמא יהודיה
אבל מסוג הסיפורים שנמצאים ב"כה עשו חכמינו".
ביום בו הסיפור הזה הפך למוחשי, הבנתי לעומק את המסר…