"אין לי עם מי לצאת, כולן עסוקות, אני כל היום עם עצמי"
"נראה לך שאצא לבד לקניות?!"
"לא נעים לי ללכת לבד. מוכנה לבוא איתי?"
נעים להכיר.
ציטוטי בדידות בע"מ.
המפתיע שהם נאמרים על ידי כולן.
ללא הבדלי גזע וסטטוס, נשואות ובחורות כאחד.
הם יוצאים לאור לפני הרצאות, קניות, הליכות, יציאות מכל סוג,
ונשמעים בחלל כשיש רצון להתאוורר ולצאת, אבל אין כל כך עם מי.
מה שבכל אופן שונה בין נשואות לבחורות,
וגם זה לא תמיד באופן גורף, הוא המינון.
*
זה לא שאנחנו בודדות לגמרי.
אנחנו יצורים חברתיים בסך הכל.
אבל יש חברות להליכות, וחברות לעבודה.
חברות לקניות, וחברות להרצאה,
וכשאנחנו רוצות לצאת לים,
סתם כדי לנשום אוויר – זה פשוט לא עובד עם כל אחת…
אני נזכרת שבזמן שהחברה הטובה האחרונה שנותרה לפליטה התחתנה,
מצאתי את עצמי קצת בהלם.
זה היה חודשיים לפני בין הזמנים,
ומהלחץ של איך אני הולכת לעבור את החופש הגדול עם עצמי,
החלטתי לקחת יוזמה, בבחינת "אם אין אני לי מי לי" ולדאוג לפתרון. משהו.
אז גם התחיל ליפול לי האסימון של:
"בואי תעבדי על השמחה שלך, ודחוף, כי מסתבר ששמחה פנימית לא תלויה במצב סביבתי…".
זה היה מאתגר.
הייתי בחורה צעירה בת עשרים וארבע,
ללא שאיפות לקשרי חברות חדשים אבל עם רצון גדול לפעול למען עצמי,
ולא לשקוע בשלולית של "כולם נשואים. כולם יוצאים לחופש. אני בודדה, מסכנה,
סובלת, תרחמו עלי. תודה".
פתחתי את העיתון והתחלתי לדפדף.
באופן כללי, התקופה הזאת של טרום חופשה היא תקופה מוצלחת למקומונים למיניהם
שנשלחים בדבקות כל שישי או מוצ"ש.
בכל עמוד, פרסום לנופש אחר. חופשה בוילה, אחוזה, דירה או צימר, בארץ או בחו"ל,
ואם אתן רוצות לכבוש עולם ברגע, זאת בדיוק ההזדמנות.
דפדוף קליל בעיתון, ובכל עמוד אתן ביעד אחר…
תוך כדי שאני מעבירה דפים במרץ, נתקלתי במודעה מעניינת.
טיול לבודפשט שמיועד לבחורות בוגרות סמינר, מותנה בראיון קבלה אישי.
אהבתי.
לצאת לחופש עם קבוצה – זה נעים ונחמד,
אבל מאתגר למצוא מסגרת שמורה של בחורות בוגרות סמינר שמדברות שפה זהה,
ולכן הטיול הזה היווה פתרון מעולה למי שרוצה לצאת,
אך מצד שני מחפשת להרגיש בנח.
התקשרתי, בררתי והחלטתי ללכת על זה.
מראש לא חיפשתי חברה מזדמנת, כי לרגל הטיול ההוא בניתי תיאוריה שאומרת:
או לנסוע עם חברה ממש טובה, או ללכת לבד.
הרגיש לי זולל אנרגיות לחפש מישהי שתוכל ותרצה להצטרף,
ואני, שחיפשתי להיות בחופש אמיתי, בחרתי ללכת עם הלב שלי.
רק מה,
אחרי שנרשמתי לא ממש הבנתי מאיפה היה לי את הביטחון.
"ליל חרטות מתמשך", זה מה שחוויתי.
מכירות?!
הספקות עבדו אצלי שעות נוספות.
היה ברור לי מספר פעמים שאני מבטלת, מוותרת מראש על סיכונים לא ידועים,
וגומרת לאתגר את הרגשות שלי בלי קשר.
בכנות אספר, שאז, לפני חמש שנים, ה-פ-ח-י-ד אותי לצאת ל-ב-ד.
תמיד העדפתי לצאת עם מישהי.
פתאום לקחת שבוע חופש עם קבוצת בחורות לא מוכרת?! לא נשמתי.
אמיתי.
אבל לא ויתרתי, כי עמוק בפנים ידעתי שזה צעד נכון.
"הכי גרוע שיכול להיות הוא שתסבלי שבוע", אמר קול פנימי,
ואני, עם דפיקות לב, הסכמתי לקחת את הסיכון.
חופש ראשון שלי. אומץ ראשון שלי. נעים מאד.
נסענו. קבוצה של 12 בחורות, מתוכן 6 הגיעו לבד.
אחרי פחות מחצי יום, שכחנו מי הגיעה עם מי.
כולן היו כל כך זורמות, והאווירה הייתה מיוחדת.
היו רגעים בהם אותן שש בחורות שכן הגיעו ביחד, אמרו לחצי השני של הקבוצה,
שנראה להן שהן פספסו משהו כי להגיע לבד זו חוויה הרבה יותר מיוחדת,
ואני, שהסתכלתי מהצד – ידעתי שיש בזה אמת.
להגיע לבד זאת בחירה שנובעת מיכולת נבנית של לקיחת אחריות
על האושר של עצמינו.
זאת עדות לרצון שלנו לצאת מבועה של רחמים עצמיים,
והכי הכי, זה אומץ להסתכל לאני הפנימי שלי בעיניים, ולומר לו:
'נעים מאד, מסכים שנכיר רגע?!'.
להגיע לבד זה לבחור מה נכון לך כמעט בכל רגע נתון:
להיות עם עצמך או להיות עם חברות.
ללכת לקניות לבד או להצטרף למישהי.
חרות פנימית כזאת שעושה טוב על הלב.
להגיע לבד, זה באמת לכבוש עולם. פנימי.
הימים עברו.
שבוע של כיף, שמחה ונעימות חלף לו. חזרנו לישראל מלאות חוויות.
מאז,
המנגנון הזה של 'לבחור בחיים' עובד אצלי שעות נוספות,
ואחרי הטיול הנוכחי, כבר לא הרתיע אותי להצטרף לבד למסע לפולין,
לטיול נוסף ואפילו לצאת לשליחות ברומא.
בבודפשט התחיל הגרעין הזה לנבוט.
גרעין של אומץ לגעת בפחד,
להסכים לנוכחות שלו אבל לא לתת לו לתפוס שליטה ולמנוע ממני לשמוח.
במסלול החיים שלי הוא נבט שם,
אבל גם בישראל יש לו קרקע פוריה מאד…
כשאני חושבת על זה,
אומץ כזה הוא קריטי לכל מי שחווה המתנה ממושכת לזיווג,
ובעצם, לכל אחת מאיתנו באשר היא. נשואה ובחורה כאחד.
"או חברותא או מיתותא" זה מדויק, כי נכון שנחמד לצאת ביחד,
אבל אם נהיה חברות של עצמינו מבפנים,
לא יפחיד אותנו לצאת גם לבד….