בכמה פנים אפשר להסתכל על עצמאות…
"היא עצמאית?" ישאלו בת לאם מבוגרת במשרדי עזרה לקשיש.
"היא עצמאית מידי?" ישאלו אם לבת מתבגרת בקורס להנחיית הורים.
"היא עדיין לא עצמאית" תספר אמא בתחילת שנה במעון.

אבל יש גם עצמאית מסוג אחר.
עצמאית שפותחת עסק פרטי ולא כפופה למנהלים.
אחת שעובדת שעות בלי להחתים כרטיס,
כזאת שבתחילת דרכה היא גם מנקה, מזכירה, מנהלת, גרפיקאית, 
ואולי עובדת כשכירה במקביל, 
ומידי פעם, ממש לעיתים רחוקות, עושה את העבודה העיקרית שלה,
זאת שלכבודה נפתח העסק…

יש הזדהות בקהל?

בתחילת הדרך עבדתי בעיקר בכתיבת הצעות מחיר. כמה לא כיף.
הצעות מחיר לעיצוב כיסא כלה, לעיצוב חופה, לעיצוב שבת חתן, לסדנאות עיצוב.
הייתי חדשה בתחום, תמימה ממש, משקיענית מקצועית, ובלי הרבה ניסיון,
ואת רוב זמני העברתי בבירור מחירים מול ספקים
וכתיבת הצעות מחיר מדהימות ללקוחות פוטנציאלים.
מסוג ההצעות שאחרי שהלקוחות קיבלו אותן,
היה להם מפרט שלם, מאגר רעיונות, ומסקנה אחת –
שיהיה להם הרבה יותר רווחי לעצב לבד, והנה יש להם אפילו דרך…

טעיתי הרבה,
סחבתי אביזרים כבדים, נסעתי לספקים, העברתי סדנאות,
חישבתי כמויות לא נכונות, שילמתי הוצאות לא צפויות,
חזרתי בשעות מאוחרות אחרי פירוקים,
הבטחתי לעצמי שלא אעשה את הטעות הזאת יותר, הלכתי לישון,
קמתי ונזכרתי בחלום שלי לבטא את עצמי במה שאני טובה ואוהבת,
עשיתי התרת נדרים על ההבטחה של אתמול, והמשכתי.

המשכתי לעבוד ולהתבונן על עסקים מצליחים בסביבה,
ולנסות להבין – האם רק אני עובדת קשה, או שזה נחלת הכלל.

מבחוץ עסקים אחרים נראו נוצצים,
כאילו רק נפתחו והנה התפתחו מהר ובלי כאבי גדילה.

איכשהו –
תמיד בעלות העסקים שהפעילו אותן היו מאלו שהקפידו על תזונה בריאה,
הליכה נמרצת על שפת הים, זמן איכות עם המשפחה,
מאור פנים ענק, ילדים מטופחים,
בית נוצץ ועוגיות שקדים וקפה מוקפאות מוכנות לשליפה.

אני –
ביום הכי מושקע שלי הייתי יוצאת עם שקית ופלים נוגעת ללב,
רצה ממקום למקום באפיסת כוחות, ומרגישה ע-י-פ-ה,
ובגלל שיש קשר ישיר בין מצב העסק למצב רוח של בעל העסק,
המצב היה לא משהו.

רציתי שינוי.
יום אחד, עצמאית עם עסק מצליח ביותר לאביזרי עריכת שולחן,
סיפרה לי איך היא התחילה.

היא סיפרה על יחידת דיור מלאה במפות,
על ידיים מלאות כוויות מדבק חם אחרי שהדביקה ידנית אריזות,
על מזוודות כבדות ואטובוסים מלאי אדם, בדרך למכירות.

ראיתי תמונות של בלאגן, וקופסאות, וחבקי מפיות תוצרת יד.
ראיתי בניין בן 4 קומות ללא מעלית, ולקוחות שעולות לכוך קטן,
ומוכרת אחת שמתזזת בין הדירה בקומה 4 למחסן קטן בקומה 1-.

ראיתי תמונות של בדים, של כלים שנשברו, של קרטונים.
שמעתי סיפורים על פגמים בייצור, על עיכובים במשלוח,
על דרך אחת ארוכה של מאמץ ודבקות במטרה.

נחשפתי לזמנים בהם העסק לא ממש כיסה את עצמו,
על חיזוק באמונה מתמדת שפרנסה מן השמים,
על בדיקה תמידית של הגבול בין השתדלות להגזמה,
ועל עידוד עצמי בלי הפסקה, בבחינת "אם אין אני לי מי יחמיא לי".

זה עשה לי טוב.
זה עשה לי טוב כי כל חיינו אמרו לנו שכל ההתחלות קשות.
בתור פתגם זה נחמד, בתור חוויה – קצת פחות,
וכשראיתי בעלת עסק מצליחה שעבדה קשה,
הבנתי למה הכוונה של "יגעת ומצאת תאמין. לא יגעת ומצאת – אל תאמין".
והאמנתי.

זה עשה לי טוב,
כי בלי קשר לעסק,
להיות אישה / בחורה שיכולה לתת לעצמה כח,
לעודד את עצמה אחרי כישלונות,
לבחור לחייך אחרי החלטות שגויות –
זה נכס עם שכר לימוד גבוה, אבל שווה.

כולנו,
עצמאיות ושכירות כאחד,
יודעות שאין הצלחה בלי מאמץ גם בלי קשר לפרנסה,
רק שבשעת מבחן אנחנו משום מה לוקות באלצהיימר זמני ופשוט שוכחות.
לחוצות להגיע להישגים מהירים, ושוכחות ליהנות מהדרך,
מהעשייה, מההתקדמות, מהגילוי, מחוויית ההצלחה, מהיכולת שלנו להרפות,
דווקא בזכות שיש בנו אמונה.

החלטתי לעבוד על זה.

עברו ימים,
וגיליתי מה נכון לי ומה פחות. 
הבנתי שמאחורי כל עסק מצליח יש מישהו שעבד עליו המון, 
שהצלחות לא יוצאות לאור בלי עשייה,
שקושי הוא דבר לגיטימי למרות שהוא מפחיד.

אבל הכי הכי הפנמתי,
שאם לא הגעתי ליעד בתחום מסוים זה רק כי עצרתי רגע לפני ההצלחה…