"תשאלו אותי, תשאלו אותי מי אני
על מה אני חושב ביום וגם בלילה…
אני חושב על ירושלים עיר הקודש,
אני חושב על המשיח שיבוא".
אני גרועה בלהכיר שירים וחוץ מלזמזם לעצמי פה ושם, אין לי את זה בשירה.
לשיר הנ"ל נחשפתי בזכות ילדות קטנות ששרו אותו עם קול דק, מבטא צרפתי ודבקות חמודה.
אחייניות שלי.
ארבע בנות שלמדו בז'נבה וגרו עד לפני שבוע באלמנס, עיר קטנה בצרפת צמודה לגבול שוויץ.
חלקן נולדו שם, חלקן פה,
אבל כולן גדלו עם ערכים אמיתיים של אהבת הארץ,
רחוק רחוק מכל מה שהמושג הזה מעלה לנו,
עיין ערך צמידים כחולים מהבהבים, זיקוקים וסמל מגן דוד בכל מקום.
הן גדלו על געגוע עמוק ועל כמיהה אמיתית לארץ אבות.
בביקורים שלהן כאן הן עמדו נפעמות,
הקשיבו בריכוז לצפירה של כניסת השבת ושאלו בעברית עילגת:
"זה מה שמראה ששבת של ארץ ישראל נכנסת"?.
וכששאלתי אותן מה הן רוצות לאכול הן ענו מיד בלי לחשוב יותר מידי:
"לחם של ארץ ישראל", פרוס, רך וטרי (ולא באגט שנקנה קפוא ונכנס לתנור לחימום).
לפני שהלכו לכותל,
ביררתי בחפרנות של דודה בת מאתיים – "על מה אתן הולכות להתפלל?"
וכל אחת בתורה נכנעה לסקרנות שלי וענתה:
"שנבוא לגור בארץ ישראל, שאבא ואמא ימצאו דירה בארץ ישראל,
שיהיו לי חברות בבית ספר של ארץ ישראל",
אה, וכדי שלא יהיה לי פתחון פה – הן הוסיפו מיד:
"שתמצאי חתן צדיק / עשיר / מצחיק / שיודע לבשל…" כל אחיינית וגרסתה שלה.
הן לא הכירו קיצורים כמו: "שנבוא לגור בארץ" ככה לבד, בלי תוספת,
ותמיד אמרו בנימת קול חולמת, צמד מילים "ארץ ישראל".
הן למדו צרפתית, עברית וגרמנית,
אבל יותר מכל אהבו לשחק איתי "משחק עברית" משותף בו הייתי מאתגרת
בשאלות תרגום לעברית, והן היו עונות בשליפה, בגמגום קל או לאחר חשיבה של דקה.
מי שהורידה לי רשמית את הביטחון עצמי תוך כדי משחק,
הייתה הגדולה שעדכנה שעדיף שאדבר איתן עברית,
כי היא לא מבינה את הצרפתית שלי… (תודה עדינה, היה מעליב),
אבל אני לא נכנעתי והמשכתי בשלי.
הן גדלו בין גויים, ולא הורגלו לרחובות של שבת.
הן גם מעולם לא היו בהכנסת ספר תורה עם לפידים וחופה
או במדורות ל"ג בעומר אמתיות עם מלא שמן, עצים, ריקודים ומוזיקה,
ורק כאן הן נחשפו למציאות של חנויות כשרות עם מגוון מוצרים אדיר כמעט בכל רחוב.
גלות.
אבל הן חונכו על כך שארץ ישראל היא הבית, וקיבלו ערכים של אהבת ה'.
הן חזרו כל יום לבית שמארח רבנים שהגיעו מארץ הקודש וגדלו על סיפורי צדיקים,
פרשת שבוע, מושגים ביהדות, זיכוי הרבים וכל מה שזוג הורים שמגדל משפחה
במקום לא טבעי, מעניק ומשקיע.
בגלות כמו גלות, אין מושג לשלוח ילדים לגינה עם חברים,
או להשאיר אותם אצל משפחה ולנסוע לחופש –
ולכן המרחב המשפחתי הפך להיות משמעותי מאד, יותר מהקיים כאן.
*
כמעט 8 שנים חלפו מאז אותו יום בו נסעה
משפחה אחת קטנה עם שתי בנות והר מזוודות לז'נבה.
למרות שהם היו הרבה על קו תל אביב – ז'נבה,
השבוע, כשהם נחתו עם 4 בנות, 14 מזוודות, דפיקות לב, קונטיינר בדרך,
שאיפה עמוקה להצליח ותואר רשמי של "תושב חוזר",
הבנתי מהי מסירות נפש.
מסירות נפש לחינוך. מסירות נפש לתורה. מסירות נפש לערכים,
כי לעזוב מקום שהיה לבית במשך שמונה שנים שלימות והיווה קרקע מצוינת
להתפתחות רוחנית ואישית, פרנסה טובה וחיים רגועים,
הכל בשביל חינוך טוב יותר לבנות – זה ניסיון לא קל.
"לך לך מארצך" לעומת "לך לך אל ארצך"
הוא קושי אמתי שדורש לצאת מאזור נוחות ולשנות חיים.
זאת מציאות שדורשת להתעלות על רגשות ולבחור בנכון.
להגיע עם מאות סימני שאלה של מה יהיה, ואיפה נלמד, איך נתפרנס, ואיפה נגור,
כשמעל כל סימני השאלה מרחף סימן קריאה אחד של חינוך ילדים.
סימן קריאה משמעותי מאד שנותן כח.
כשהם הגיעו,
ומשפחה שלמה התאספה לכבודם ואחיינית מתוקה בת 9 התחילה לבכות שאלתי אני:
"עדינה, למה את בוכה?"
והיא, הסתכלה עלי וענתה בטבעיות: "אני מתרגשת".
לא מתגעגעת, לא פוחדת, מ-ת-ר-ג-ש-ת,
אז גם הבנתי כמה כח יש לצורה בה הורים מנחילים ערכים…
מסירות הנפש הזאת – של בחירה בנכון
תפגוש כל אחת מאיתנו בצמתים משתנים,
כי לבחור בטוב ולצאת מאזור הנכות לא מחייב חתימת דרכון, או כרטיס טיסה,
אבל כן מחייב כאבי גדילה והכלה עצמית.
אחרי כל צעד כזה יהיו חבלי קליטה, כי התחלות הן קשות,
ויהיו הרהורי חרטה, כי כך קורה בהחלטות משמעותיות,
ויהיה געגוע – כי לפעמים מתגעגעים גם כשטוב לנו יותר,
אבל אם המטרה תעמוד לנו מול העיניים, הכל יהיה הרבה יותר קל…
ליד כרזה של ברוכים הבאים,
נכין כרזה שתזכיר מטרה, ולידה נכתוב על שלט:
"הקושי זמני, ימים טובים באים".
ואת שלושת השלטים הללו נכרוך בסרט סאטן ורוד, ונשמור לימים שנצטרך סל קליטה.
כשנצא מאזור הנוחות שלנו יהיה מאתגר,
אבל בסוף בסוף נרגיש במקום החדש והטוב הזה,
הכי בבית בעולם.