בסמינר לימדו אותי הרבה כמעט בכל תחום. 
דאגו להכנה רוחנית לפני ימים נוראים ולרבנים מהשורה הראשונה
שימסרו הרצאות על פגעי הטכנולוגיה, על שמירה במקומות עבודה,
על צניעות ושמירת הלשון.

הנחילו לי ערכים,
לימדו אותי על מהות של בית של תורה,
על גדלות של אישה שזוכה להיות שותפה לו,
על חינוך ילדים ועל שכר של נשים צדקניות.

הסבירו על אמונה וביטחון,
על ויתור ומידות, על הבית היהודי.

נתנו גם כלים וידע על התנהלות של פגישות, בחורים, שידוכים, נישואין.
רק דבר אחד לא למדתי רשמית מעולם,
מה עושים ביום שאחרי.

מה עושה בחורה שסיימה את הסמינר – ופשוט (?) לא מתחתנת. 
מה עושה בחורה שצוידה בארגז כלים מלא בתובנות וטיפים להתנהלות כש'זה' קורה,
אבל בלי שמץ מושג של מה קורה אם 'זה' לא קורה,
ו'זה' הכוונה לנושא המשמעותי ביותר שדיברו עליו בסמינר:
בית של תורה, אברך, חתונה, ילדים, נישואין.

עוברת שנה, ועוד אחת ועוד אחת,
והבחורה החמודה שסיימה סמינר בתמימות, דמיינה שמלת כלה,
הכינה רשימת מוזמנות ולא חלמה אי פעם שמשהו יחרוק שם בדרך,
מוצאת את עצמה חוזרת שנה אחרי שנה בימים נוראים מבית הכנסת,
סופרת כלות צעירות חדשות, ומפנימה שאיכשהו,
החניכות הקטנות שלה מהפעילות של שמירת הלשון, הספיקו לגדול…

הימים האלו לימדו אותי הרבה.
האופי שלי אוהב לוח עם גירים, קלמר מלא זרחנים וקלסר מושקע עם חוצצים,
והוא דאג לי לתעסוקה של קורסים רצופים בעיצוב, במיתוג אירועים, בקונדיטוריה,
בשיווק, במכירות ובכל מה שקשור לעיצוב ועסקים,
ולמרות שדרשו ריכוז ומשאבים, כוחות ואנרגיה, היה לי כיף בהם, ונעים.
הלימודים הקשים שלי, היו בלית ברירה, מהשטח.
בבית הספר של החיים.

בבית הספר של החיים
אין לי מורה ומערכת שעות, גם לא הפסקות או ילקוט.
בבית הספר הזה
אני לומדת ללמוד רצוף, ולסחוב את ספרי הלימוד שלי בידיים חשופות. 
שם אני מפנימה מהי בריחה, מהי בחירה ומה ההבדל בין השתיים… 

בבית הספר הזה
אני לומדת כישורי חיים כמו יכולת התמודדות עם אכזבה (קריטי!),
שמירה על תקווה ואיך לזהות ייאוש מתקרב.

בבית הספר הזה
אני לומדת מהי עבודה על אמונה וביטחון (ה' אוהב אותי!),
הכנעה (הכל מדויק גם אם פחות כיף לי עם זה),
שמחה (למרות שלפעמים יש לי חשק להיות מסכנה בכוח),
עמידה על עקרונות, בירור עצמי להבין מה זה בכלל עיקרון ולמה אני שומרת עליו,
ולמרות שיש תקופות מבחנים קשוחות, כאלו שגורמות לתחושה אבודה קצת,
אני לומדת לא להיבהל מהן.
לאפשר לעצמי להיות שם בלי פחד, וזהו.
לקום.

*

יום אחד,
אחרי שהעברתי סדנה של שזירת פרחים לנשים מלאות אנרגיות,
והייתי צריכה להשקיע קשות בשביל לחייך חיוך אחד גדול למרות שרציתי לברוח,
הגעתי לשתי מסקנות:
1. אף פעם אל תאמינו לחיוכים. אתן לא יודעות מה עומד מאחוריהם
2. תמשיכו לחייך – למרות שזה לא אמין…
כי היכולת הזאת לעשות צעד מסוים שממש לא מתאים למצב רוח הנוכחי שלנו –
היא יכולת מגביהה.

זה היה נראה בערך כך:
"תחייכי שמחוש". לא רוצה.
"תחייכי". לא מצליחה.
"תחייכי". נראה מזויף. 
"תחייכי". זאת אני וזהו.
"תחייכי".
טוב נו. חייכתי.

דקה אחרי, פגשתי מישהי שאמרה לי "איך את תמיד מחייכת, איך?"
אמרתי כבר שלא אמין?! יופי.

אבל אני רואה בחיוך הזה עדות לגדילה כי פעם-פעם מסתבר שבמצב רוח כזה
הייתי מודיעה שאני לא מרגישה טוב, מבקשת שיבטלו הכל והולכת לישון.
יש הזדהות?!

היום, בית הספר של החיים לימד אותי לקחת אחריות.
להצליח להדחיק רגשות לשעה קלה, להתעלות מעבר.

בזמנים קשים – כשלמדתי תוך כדי תנועה מה עושים ואיך,
חשבתי לתומי למה לא מתייחסים בסמינר למציאות הזאת של
"יש מצב שתתחתני מאוחר יותר, בואי נבין איך את הולכת לעשות את זה טוב".
שיעורים במתכונת דומה לשיעורי עזרה ראשונה,
בבחינת "ניתן לך כלים ונקווה שלא תשתמשי".

מאוחר יותר הפנמתי שלא באמת משנה מה למדתי,
כי בשטח – אין כללים ברורים, וכל אחת חווה את ההמתנה שלה בצורה אחרת.

תקופת בחרות ארוכה היא תקופה מאתגרת אבל מגביהה,
דווקא בגלל נקודת הפתיחה האבודה הזאת.
דווקא בגלל שאין לנו מושג לאן ללכת וכמה זמן ייקח המסלול.
דווקא בגלל שאיננו יודעות בכמה מים עלינו להצטייד ומה בכלל עתיד להחזיק אותנו בדרך.
דווקא בגלל שבתקופה הזאת יש סימן שאלה גדול אבל כזה שבתוכו אפשר למצוא סימני דרך קטנים.

דווקא כי אין ספרי לימוד, אבל יש ספרי מוסר.
אין שיעורים, אבל יש הרצאות.
אין זמן רשמי לתפילה שמסתיים בצלצול מתנגן, 
אבל יש בחירה אם להשקיע בקשר עם ה' או להעביר את היום.

זוהי נקודת פתיחה אבודה שמובילה אותנו למקום מצמיח.

בבית הספר של החיים יש מקצוע שולט; בחירה,
ולמרות ששכר הלימוד גבוה ממש, 
ה' כאן, והוא נותן לנו הרבה יותר ממלגת קיום…