כאן סיפרתי איך מצאתי את עצמי ברומא,
מורה לכיתת ילדים עם אפס ידע כמעט ביהדות, והרבה רצון ללמוד.

אז איך מנחילים אהבה למצוות?
בימי שישי אפינו חלות, ושרנו שירי שבת.
פעם שלחתי לאימהות את השיר "וזכיני לגדל" וכתבתי כך:
"בכל יום שישי הילדים אופים חלות ולומדים שיר יפה בעברית.
השבוע בחרתי לשלוח לכן שיר שהם מכירים –
שמבטא את התפילה שלך כאמא לזכות לנחת יהודית.
אני נמצאת כאן מעט זמן, אבל הספקתי לראות שמאחורי כל ילד בכיתה
עומדת אמא מסורה מאד. מאחלת לך שבת שלום"

כך מנחילים אהבה.
מציגים את מגילת אסתר ורוקדים על הכסאות.
מקשטים את הכיתה בהמון ליצנים, מלמדים אותיות וניקוד, נותנים ערך לכל התקדמות.
מדגימים נטילת ידיים נכונה, מחמיאים בלי סוף, ומנסים תמיד לבדוק מה עוד.

כך למשל, יום אחד שמתי לב שהבן היחיד בכיתה מגיע ללא ציצית.
שלחתי איתו הודעה כתובה מלאת חום והערכה לאמא שלו
(על העברית אני, על התרגום לאיטלקית – מורה יהודייה אחרת…).
כתבתי לה כמה אני שמחה להכיר את הבן שלה, שבאמת היה מתוק ועדין במיוחד,
ושאלתי אם תוכל לשלוח איתו ציצית כדי שנלמד יחד את הברכה.

בתגובה סיפרה האם,
שכבר תקופה היא מנסה להשיג מישהו מהארץ שיגיע לרומא עם ציציות, ולא ממש הולך לה.
הזוי איך השפע התורני שיש לנו כאן בישראל מהווה ברומא מסירות נפש ומאמץ אמיתי.

יומיים לאחר מכן יוסף הקטן הגיע לכיתה עם ציצית.
תוצאה של רצון חזק מצד האם ועזרה של אנשי הקהילה.
אני חושבת שזה היה רגע שבשבילו היה שווה הכל.
7 תלמידים, ריקודים, ומסיבת ציצית בכתה א'.
ילד שמונף על כיסא גבוה, ותחושה בלב של: הנה, בחרתי נכון ויש לבחירה שלי השפעה.
שמחתי ממש. ידעתי שאני זורעת זרעים שברבות הימים וודאי יצמיחו רק טוב.

*

ואז פרצה הקורונה.
היא התחילה במילאנו, ואיכשהו התקדמה לעבר רומא.
בתענית אסתר כבר הפסיקו הלימודים ואני הלכתי לארגן ערכות צבעוניות לתלמידים.
זאת הייתה אשליה.

תוך כמה שעות הבנו שאין לנו זמן לשום דבר, אנחנו חייבים לעזוב בהקדם.
איטליה לקראת סגר ואי אפשר לדעת לכמה זמן ומה יקרה.
הזמנו כרטיס חזרה ליום אחרי פורים.

בבוקר פורים התעוררתי בבהלה.
השעה הייתה שש ומן הסלון שמעתי את הזוג אצלם התגוררתי מדברים בבהלה
על כך שהסגר יוקדם, טיסות יבוטלו, ו… מה בדיוק יעשו במצב כזה?
כרטיסי הטיסה שלהם היו מראש שונים משלי.
הם הוזמנו לשעה אחת בצהרים באותו יום, והמשפחה תכננה לצאת כבר בעשר,
להיות בשדה מה שיותר מוקדם. מה שיותר בטוח.

ואני? אני רק ניסיתי להשיג את האחראי שיקדים את הכרטיס ויצרף אותי
למשפחה שנוסעת.
לא היה מענה. ניסיתי שוב. לא ענה. נכנסתי ללחץ.
ארזתי תוך כדי חיוגים בלתי פוסקים, ודחפתי בלגן למזוודות.
לא נשמתי. חיזקתי את עצמי באמונה, והרגשתי שרק ה' איתי ואין מצב שהוא
ישאיר אותי שם לבד. רגע לפני שהסים של הטלפון נגמר ענה האחראי.
הוא ניסה לשנות, לא הצליח. אין אופציה להזיז.
רגע, יש אופציה בלי שום מטען. אין סיכוי. כל הרכוש שלי בפנים.

יצאתי לשדה עם המשפחה בלי כרטיס, והתפללתי.
אח שלי ניסה לעזור מרחוק, והזמין כרטיס שמצא במחיר מופקע. שלח.
נשמתי לרווחה ואז המשפחה גילתה שהיא שכחה את הדרכונים בבית.
קשר נוצר בדחיפות עם אחד מבני הקהילה, ואברך אחר הגיע והביא אותם. לחץ באויר.

הגענו לשדה.
נעמדתי בתור והמתנתי ל'צ'יק אין'.
הנחתי באנחת רווחה את המזוודות –
והפקידה העבירה את שמי ואמרה באדישות "אין לך כרטיס".

—

יש רגעים שאין מה לעשות חוץ מלהבין שאני צריכה כאן רק את ה'.
תחילת ימי קורונה. עולם לחוץ, אני בא-י-ט-ל-י-ה
(מוכנה להיזכר רגע כמה היא הייתה נושא אז?!)
וא-י-ן לי כרטיס כדי לחזור הביתה.

השעון לא ריחם. רצתי לקנות כרטיס אחר.
קיים עד אוקראינה. צריכה עד ישראל.
"תתרחקי", הפקידה אמרה לי בחוסר סבלנות.
למרות מאה ההגנות שהיא שמה על עצמה, היא הייתה לחוצה.

התרחקתי וניסיתי לגמגם באנגלית ולהסביר מה אני צריכה. לא הלך לי.
המורה המיוחדת אצלה גרתי, הגיעה להושיע אותי.
נמצא כרטיס במחיר הזוי, אבל מה זה כסף לעומת בית?!

הפקידה ביקשה את הקוד לאשראי, ואני נזכרתי שהוא רשום בפלאפון השני.
בקצה השני. בקומה מתחת.
גיליתי גמישות יתרה ורצתי, מתפללת שהוא יידלק בכלל, כי כל החודש האחרון
הפלאפון לא בא לידי שימוש וגם לא לידי הטענה… הוא נדלק. עליתי חזרה.

העברתי כרטיס, הקלדתי קוד ורגע לפני שהמערכת ננעלה אוטומטית, הכרטיס עבר.
הגעתי ברגע האחרון למטה, ביצעתי צ'יק אין,
ושניה אחרי שעברתי לצד השני – התחלתי לבכות.
שחרור לחצים בעברית. עיבוד טראומה בלועזית. ניסים גלויים ביהודית.
אוהבת אותך ה'.

***

אז אוקראינה אירחה אותנו לסעודת פורים שכללה שוקולד, עוגיות וקרקרים,
אבל לתחנה הזאת לפחות היה יעד וזמן סיום.

השעות עברו, עליתי על מטוס לישראל,
ונראה לי שאז חוויתי קצת ממה שהרגישו יהודי תימן פעם, בעליה הגדולה. מבטיחה.
התרגשות שמזיזה את הלב.
לידי התעניינה בחורה אם הייתי באומן.
סיפרתי בתמימות שאוקראינה הייתה חניית ביניים, ואני מגיעה בעצם מרומא.
תוך חמש דקות נעלמו עקבותיה ולא אותרו עד עצם היום הזה…

כשהגעתי לארץ, הייתי חכמה יותר.
שני הטלפונים שלי שבקו חיים, ואני, בניסיון להסתדר איכשהו,
ניגשתי לאחת הנשים וביקשתי טלפון.
"מאיפה את?" היא שאלה וכאחת שמפיקה לקחים במהירות עניתי בביטחון: "מקייב"…
מה זה משנה מאיפה, העיקר שהגעתי הביתה.