אם כל החלומות שלכן התגשמו, מן הסתם מעולם לא ידעתן אכזבה.
אם כך, עברו למדור הבא, מעניין שם יותר.

אם אין לכן דאגות, משאלות לב או מחשבות על עתיד טוב יותר
וסיימתן לקרוא את המדור הבא,
תחזרו לטור הקודם, כנראה גם שם שמח יותר.

כאן והיום נפתחת קבוצה רשמית לחולמות.
לאלו שנגעו בחלום, והוא חמק מהן.
לאלו שנאחזות בו כי הוא מחייה אותן.
לאלו שחולמות על 'לחלום' ולא מצליחות כי עייפות החומר גמרה אותן.
ברוכות הבאות.

*

אחרי שחברה יקרה שלי סיפרה שהיא איבדה את התינוק שלה,
עלתה לי במחשבה מן תמונה של יד שמנסה נורא לגעת במשהו ולא מצליחה,
ונזכרתי בתחושה הזאת שמגיעה בגרסה אחרת, אבל דומה.

מסתבר שחלקן הגדול של בחורות שחצו את גיל 24 'כמעט התארסו' אי פעם.
חלקן שמח שזה נשאר ב'כמעט', חלקן שקוע בלאכול את הלב
והנותרות עסוקות בלספור עם כמה בחורים זה קרה…

ה'כמעט התארסו' נשמע תמים, חמוד ונוגע ללב,
אבל 'כמעט' כזה יכול להתבטא בבית נקי, שמלת אירוסין,
עוגות טעימות מאד ומשמינות מאד,
ו'כלה בפוטנציאל' שנשארת עם הרבה פוטנציאל, ורק איתו.

'כמעט התארסו' יכול להתבטא בכמות פגישות נכבדת (כן, יותר מארבע-חמש),
בתחושה נעימה כזאת של "ה', מה עשיתי שככה פינקת אותי?",
בתכנונים משותפים על אזור מגורים, על סגנון חיים, על שאיפות מאוחדות, על אירוסין,
חתונה וחיים וכמעט על כל דבר שזז.
אבל זה רק כמעט, וכמעט התארסו שווה ל… לא מאורסים.

הכל מדויק ומושגח, אבל לפעמים הטוב הזה לא בולט וצריך לחפש אותו קצת,
ולהיות במקום כזה – זה  לגעת בחלום, להרגיש אותו, לדמיין אותו,
להיות כלה לא רשמית לתקופה קצרה, לאכול את האושר, לישון אותו,
לרצות אותו ולהבין בסוף שהוא לא הולך להתגשם, ובואי תתחילי ה-כ-ל מהתחלה.
ו… מאיפה הכוח?

'כמעט נולד' גם הוא עצוב ולא פשוט.
גם אם אין עגלה או בגדים ורודים חדשים מקופלים אחרי כביסה,
יש קשר שנרקם ואהבה גדולה שנגנזת,
יש תפילות ובדיקות, וציפיה ומסירות. ואכזבה.

לגעת בחלום, להרגיש אותו ו.. להספיד אותו.
זה להתקבל לסמינר ולשמוע שבסוף לא כי "זאת הייתה טעות",
זה למצוא עבודה נחשקת ומבטיחה, ולחזור הביתה אחרי יומיים – כי את פחות מתאימה,
לקבל בדיקות עם תוצאות משמחות ולהבין מאוחר יותר שהייתה תקלה במעבדה.

זה לחכות לתינוק שלא נולד ולאבד אותו,
זה ללוות ילד לישיבה עם הרבה תקווה בלב, לאפות לו עוגות, להכין לו מזוודה
ואחרי יומיים לבוא לאסוף אותו כי "אין לו כאן מקום".

זה לחלום על משפחה גדולה יותר ולהבין שכנראה זה לא יקרה,
זה להרגיש ולהתרגש, להכיר את החלום מקרוב, לחוות אותו,
ואז להבין בצער גדול שהוא חמק עבר והשאיר מקום חסר.
אובדן.

פעם, כשרציתי דבר שהיה לי יקר ממש, וטיפחתי את החלום עליו למעלה משנה,
הגיע הרגע הקשוח ההוא שהבנתי שאין דרך שהוא יתגשם, והוא היה נורא.

הרגשתי שאין לי מושג מה אני עושה הלאה,
כי כל כך הרבה חלמתי וקיוויתי והמקום הזה שזהו, עכשיו אפילו חלום אין כאן,
הרגיש כלום אחד גדול ודי עצוב.

יום אחד, בשביל עבודה מסוימת בדקתי מהי הגדרה של אובדן.
מעתיקה רגע בקצרה שלושה פירושים: מוות, דבר שהיה ואיננו, הפסד, חורבן והרס.

כשראיתי את ההגדרה עלה לי תשעה באב,
והרגשתי שאת הפירוש האחרון למושג "אובדן", את אותם "חורבן והרס",
צריך היה להכניס ראשון, כי חורבן זאת הסיבה הישירה למוות וזאת גם הסיבה הישירה להפסד,
לחלומות שלא התגשמו. חורבן הבית.

ופעם ראשונה פתחתי מגילת איכה בתאריך שהוא לא ט' אב, וראיתי את הפסוק הזה:
"בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם".

כי נטולת חלום, תיזכר בחלום שאבד לה, דווקא בלילה – זמן החלומות הרשמי.
אמא שאיבדה את הבן שלה, כלה ששברה שידוך, תלמידה שלא התקבלה לסמינר,
בחורה שרוצה להקים משפחה, אישה שמחכה כל כך לילדים, סבתא ששואפת לשמחה,
כולן יזכרו בחלום שלהן בלילה, בחשיכה, בשקט,
כשאין דברים שמסיחים את הדעת ומאפשרים לברוח או לשכוח,
ואין להן מנחם…

המשכתי לקרוא את המגילה ובפרק אחר גיליתי אותה. את הנחמה.
"שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי ה'; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ".
כי הוא הכתובת, וכשצער הלב נשפך כמו מים, ודמעות של נטולות חלום יוצאות לאור
ונושאות כפים, הוא זה שנותן משענת ותקווה.

תשעת הימים הם ימי הזיכרון לכל החלומות שלנו שהלכו לבלי שוב,
לכל החלומות שנמצאים בעמדת המתנה,
לצער הבנים, לגלות השכינה.

תשעת הימים הם הזמן הרשמי להתאבל עליהם מכל הלב,
להתאבל על הסיבה שהם באו ועל החסר שהם הנחילו,
לבכות על הבית שהיה נותן לנו חיים של שלווה.
להתאבל על בית המקדש וירושלים, ולזכור שימים טובים יבואו ושכל המתאבל על החורבן,
יזכה לראות בבניין וברגעים הטובים הללו שחלומות יתגשמו.

בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים.