עונת השמחות התחילה רשמית, מזל טוב.
חתונות, שמלות, אולמות, מוזיקה, ריקודים ו… אביזרים לריקודים,
אלו שמשמשים כמדד לנאמנות החברות ודרגת הקרבה אל הכלה.

אם יצא והכלה המאושרת היא חברה טובה שלכן או של ביתכן,
קחו בחשבון שעות של טלפונים בבירורים על גמ"ח מושקע, נסיעה ביום האירוע,
סחיבת מזוודה ענקית ותיק לקשתות, צ'ק פיקדון שבעלת הגמ"ח מתעקשת לקבל,
פתיחת מזוודה, הלם ממצב התכולה, פיזור האביזרים באולם, איסוף חוזר, ספירת מלאי,
סחיבה נוספת, תשלום בלאי, ומסקנה מוחלטת:
"לא רקדנו בכלל. היינו עסוקות בלחלק מעודדות ומניפות. כמה כיף".

הדבר היחיד שמוריד קצת את מפלס האכזבה והתסכול
הוא הידיעה שכוונה טובה מצטרפת למעשה ומאמץ לשמח כלה הוא דבר גדול,
למרות שבינינו – גאונית הכלה הראשונה שהחליטה שכיף לה לרקוד עם מטריה חגיגית,
והנחילה את זה לכל הדורות ממנה והלאה:)

גם אני הייתי שם, מכירה מקרוב את התחושה,
ובחתונה אחת, אחרי שסחבנו מזוודה כבדה עם אביזרים מהממים שכנראה עברו הרבה,
ישבתי עם חברה טובה (היי אסנת, את כאן?) ודיברנו על כך שאולי נקדים רפואה למכה,
ניצור אביזרים מיוחדים ויפים לחתונות של עצמינו, ונחסוך מצוות החברות את כל הנ"ל.

תוך כדי,
אחת החברות ציינה ששמעה שלהקים גמ"ח של אביזרי כלה זאת סגולה לזיווג הגון,
ואנחנו, בחורות בנות 23 שאוהבות סגולות, ובעיקר רוצות זיווג, גם הגון וגם מהיר,
החלטנו ללכת על זה.

פתחנו יחד גמ"ח אבזרי כלה רשמי, מושקע ויפה עם שני סניפים. אחד שלה ואחד שלי.
במבט לאחור, אני חושבת שהחוויה הזאת של ההקמה המשותפת, הייתה סוד ההצלחה.
סיעור מוחות משותף, עבודה מאוחדת, קניות ביחד, והרבה שעות של כיף.

ככה צעד אחרי צעד נרקמו להם שני גמ"חים מושקעים עם קשתות ומצנח,
סלסלאות ומניפות ועוד הרבה אביזרים חמודים במטרה לשמח כלות.
מהקשתות, הכנו כמות כפולה – אחת, להשאלה לקהל הרחב, ועוד אחת לחתונה של עצמינו.
חברה שלי זכתה, הסגולה הזאת עבדה עליה די מהר והיא התחתנה בס"ד,
ואני זכיתי לשק מבד קנבס בצבע חום, שמכיל קשתות לבנות גדולות ויפות ממש
לחתונה של עצמי – בקרוב אמן:)
(לכל אלו שעושות סגולות במרץ ולא רואות ישועה בעיניים,
תודו שמרגיע לדעת שיש מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבינות בהם כלום…).

ימים עברו, הגמ"ח פעל. לפני כל חתונה סידרנו מזוודה, סימנו בטבלה מסודרת כמויות,
התרגשנו ממש מכל תאריך ששוריין ביומן, ואחרי ש'עזר מציון' ביקשו את הקשתות המיוחדות
לאירוע הגדול שהם עורכים לנציגות המתרימות, ידענו שהרצון הזה של גמ"ח עם אביזרים מושקעים שנראים חדשים – התממש, ובכנות אגיד שזה היה משמח וגם סופר מחמיא.

רק מה?!
הגמ"ח דרש הרבה משאבים של זמן, כסף וכח.
היו הרבה תיקוני תפירה, הדבקות וצביעה שדרשו השקעה של זמן שלא תמיד היה לי.
היו גם חברות מסורות של הכלה שלא תמיד הבינו –
שמספר אשראי לא מהווה פיקדון וחובה להגיע עם צ'ק,
שאין אפשרות להניח את הציוד מאחורי הדלת ולהעלם למרות שהאוטובוס כבר ממש כאן,
אלא חשוב לדפוק ולקבל את הצ'ק חזרה,
ושאם קבענו לשעה 19:00, כדאי לוודא ולתאם במקרה שרוצים לדחות את ההגעה ל-23:30,
כי בדרך כלל אילו שעות פחות ערניות ופחות מתאימות להתייצבות במרץ נעורים מאחורי הדלת…

(אגב, תוך כדי עבודה התמלאתי הערכה לכל אותם בעלי גמ"חים אחרים שמפעילים את הגמ"ח שלהם בערבי חגים ושבתות, בלילות ובימים, בזמנים הכי פחות נוחים,
בעוד לי אישית הייתה בחירה מתי להשאיל ומתי לא).

ויום אחד הבנתי שזהו.
הגמ"ח הגיע לשלב שהוא זקוק ליד מטפלת אחרת.
רוב הימים אני לא נמצאת  בבית, מה שמצריך ממלאת מקום לעניין,
וגם, למרות שזה ממש לא חמוד לומר את זה בקול – אני קצת מותשת.
אין לי אפשרות טכנית לשבת אחרי כל אירוע לסדר מזוודה, לתקן את מה שהתבלה,
לחכות לחברות צעירות מסורות עד שעות הזויות
(כי הן גרות מחוץ לעיר ולא יוכלו להגיע רק בשביל זה מחר),
ובעיקר, לעשות את זה מתוך שמחה.

כשהגעתי לנקודה של שמחה, עצרתי.
הבנתי שאם אין שמחה, כדאי גם שגם גמ"ח לא יהיה, כי בעיני,
מה שנוגע בשאלה הפנימית הזאת של האם הטיפול בגמ"ח מגיע ממקום מותש ועייף
או ממקום מיטיב ושמח, קריטי ממש, ואם התשובה היא זו הראשונה,
חשוב לעצור ולבדוק איך ממשיכים הלאה.

תמיד יהיו קשיים, ולעשות חסד יכול להיות מאתגר,
אבל יש נקודת איזון דקה כזאת שחשוב לבחון אותה.
ברגע בו החסד הופך לעול מתיש שגורם לנו לעשות אותו מתוך חוסר שלוות נפש מוחלטת,
יש כאן נורת אזהרה ברורה, ואני – שידעתי סיפוק ושמחה מהעיסוק בגמ"ח היפה הזה ועברתי לשלב בו הוא נהיה לא פשוט, ידעתי שעשיתי את שלי והגיע הזמן להעביר אותו הלאה,
לידיים אוהבות אחרות שימשיכו את העשייה.

פרסמתי מודעה נחמדה וקיבלתי טלפונים מכמה בחורות ונשים
שרצו לפתוח גמ"ח כזה בעצמן, אבל טלפון אחד היה שונה.
על הקו הייתה בחורה צעירה בכיתה י"ד.
היא סיפרה שחברה שלהן נפטרה והן רוצות להקים גמ"ח כיתתי לעילוי נשמתה,
מן המשך למי שלא זכתה להיות כלה…

תוך מספר ימים הן הגיעו לקחת את האביזרים,
ואני הרגשתי שמסרתי אותם לידיים הכי טובות ומסורות בעולם,
ושהגמ"ח שלי מצא לו בית.