ניפגש בספסל
קצת על איך מרגיש "בין הזמנים" לבחורה
תשפ"ב
אמהות הן כמו צמחים.
לפעמים בתקופות חום מוגברות, הן עשויות להתייבש ולאיים להישבר.
מה שיציל אותן הם מים, חמצן, אוויר
ו... הכלה עצמית.
כבר הייתן בקבר רחל, קבר שמואל הנביא, מירון ועמוקה.
טיילתן בפארק קנדה ובגני יהושע, בפארק ענבה, במנהרות הכותל, בעיר דוד וברכבלית בחיפה.
שלחתן מכתב לקק"ל שימציאו עוד אתרים,
התלוננתן לריאו ושטראוס על ארטיקים טבריינים שנמסו מהר מידי ושיגרתן מברק
לגן החיות התנכ"י בבקשה לפתוח עוד סניפים כי ירושלים רחוקה לכן מידי,
ולמרות כל הנ"ל החופש עדיין כאן, ולכו תעסיקו ילדים עוד שבוע…
החיים האמיתיים מתחילים.
ילדים, בלאגן, מריבות, הררי כביסות וזיכרונות עמומים על חופשה וטיולים
שהיו לפני פחות משבוע וכבר פרחו ונשכחו להם.
מכירות את המשפט המעצבן הזה "הכי טוב בבית?".
מעולה, זה בדיוק הזמן לומר אותו. כמה שיותר, יותר טוב.
בהתמדה, בנחישות עד שהמון העם יפנים,
ועם טון גבוה שנובע מחשקים מוגברים לצעוק על מישהו כאן בסביבה,
זה בכלל ייצור אמינות.
חופש. מי החליט שככה קוראים לתקופה הזו?
עדיף היה משהו כמו "תקופת הבדולח של הבית", "מעטפת שלווה מוגזמת",
"אופוריה בהתגלמות" או בכנות ובלי להתקשקש, ליצור סלוגן קצבי: "רוצה לישון, ועכשיו".
יש המון אושר בגידול משפחה, ולא סתם אמר מי שאמר ש"ילדים הם ברכה",
אבל חוסר סדר יום, שינוי שגרה וחום מעייפים, ועייפות מתשת כוחה של אישה.
השלב הזה הוא נקודת הזמן בה נשואות מסתכלות על חברותיהן הבחורות,
ואומרות לנו בעיניים עצומות וחצי קול:
"תישנו. תהנו. תנוחו. תנמנמו. תעצמו עיניים. אחרי שתתחתנו זה פשוט לא קורה",
ועוד לפני שנספיק לענות ולהסביר שבאמת כיף לישון ולנוח אבל אנחנו עסוקות בבין הזמנים
בהבנה שהתבגרנו להנאתנו ובהפנמה שכל הרחוב מלא תינוקות מתוקים של שכנות קטנטנות
שהגיחו לאוויר העולם כשהיינו בנות שבע וזה לא הכי קל וכיף,
הן כבר רדומות, בבחינת ניצול זמן ולנו נשאר לאחל איחולי שינה ערבה.
*
יש שלב כזה בילדות שמרגישים מסכנות,
ומי שלא יצא לה להיות שם, כנראה לא הייתה ילדה.
זה עובד ככה:
כולם הולכים לים, כולם נוסעים לחופש, כולם יוצאים לנופש,
ואנחנו?! אנחנו נטושות, מסכנות, עובדות, לומדות ומדיחות כלים.
הקטע המעניין הוא שכולם אומרים שכולם יוצאים,
ותכלס כולם בבית אוכלים את הלב על "כולם"…
השבוע נזכרתי בתופעה הזו, אחרי שחזרתי מהעבודה לבית של נוער מתבגר טיפוסי.
בתרגום חופשי, בית בלי הרבה אנשים, ומי שכן קיים – יצא, הלך, ברח.
אווירת בין הזמנים מרגשת ומלאת חוויות של בחורי ישיבה מדלגת על בתים
של משפחות בלי הרבה בחורים, במיוחד אם הם נשואים כבר,
ובית ש-ק-ט, בחורה עייפה ואוירה חגיגית בחוץ הם מתכון מהיר למצב רוח נחות ומטה.
כמה כיף.
באותם רגעים עלה לי אותו "כולם".
כולן נשואות, כולן עם ילדים, כולן מטיילות, כולן נהנות, כולן מאושרות,
ואני – נטושה, מסכנה, עובדת, לומדת, ולא. לא מדיחה כלים. אל תגזימו.
הבדידות הזמנית הזאת אלופה בלהכניס לדיכאון ולהוציא אויר מהריאות,
אז נשמתי בכוח, ואמרתי לעצמי צאי מזה.
לכי להליכה, שבי על ספסל, תצאי מהבית, תראי עולם, תנשמי
(גם אצלכם הספסל מול הפח?).
יצאתי.
באותו יום הייתה חתונה של קרובי משפחה,
וחשבתי לעצמי שחוסר מצב הרוח שלי קשור לענייני חתונה בע"מ,
כך שלא חסר לי לראות עכשיו זוגות מתחתנים…
בסוף הלכתי, ולמדתי כמה הכול מדויק.
הגעתי לחתונה, פגשתי משפחה, היה נעים זורם וטוב,
עד שכמעט שכחתי שמישהי אחת לפני שעה הייתה בלי מצב רוח…
ישבתי בחתונה ואחת הגיסות, בת של אחד הרבנים החשובים בירושלים,
סיפרה שאביה הגיע וקראה לי כדי לקבל ברכה.
הרב הנ"ל ידוע בברכות שלו, ולהגיע אליו מורכב ממש,
כך שבשבילי זאת הייתה הגשמת חלום שאפילו לא הספקתי לחלום,
מרוב שהוא היה מופרך…
הצטרפתי אליה, קיבלתי ברכה ממש מיוחדת, עניתי אמן במרץ וחזרתי מאושרת.
באותו יום למדתי משהו.
הרגשתי בחוש שהברכה הזו וכל התנהלות העניינים ההזויה ההיא,
היו בשביל להראות לי שכר של צעד קטן אחד שנעשה כדי לצאת ממצב של עצבות
למצב של שמחה.
פעם, לא הייתי מתאמצת לצאת, לנשום אויר אחר או לעזור לעצמי, היום כן.
היום אני בוחרת לקחת אחריות על השמחה שלי ועל מצב האוויר בריאות.
ואתן, רגע לפני שאתן מתכננות טיול נוסף ומרגישות שקורה לכן משהו, צאו לנשום.
למטה.
מחקר חדש מוכיח שהאוויר בחוץ מזרים חמצן ללב במהירות גבוהה יותר,
גם אם הוא מעורב בפיח של משאיות.
ניפגש בספסל.
מאז ולתמיד
אי פעם, בהרצאה של הרב פנגר שמעתי שהטריגר למצב רוח נמוך הוא… עכב"ר.
כשאנחנו עייפות, כועסות, מרגישות בודדות או רעבות, מסתבר שנרגיש לא טוב.
כמה הגיוני ופשוט.
תשקיעו בעצמכן, דווקא בגלל שאתן הנכס הכי חשוב בבית. לבית.
זה מסוג ההשקעות שמניבות תשואה גבוהה מהר ולאורך זמן.
שווה.