גיל הוא לא רק מספר,
ושכל הוא לא תוצאה של גיל,
אבל ככל שעוברות השנים, מושג אחד יציב,
מקבל משמעות עמוקה יותר. מדויקת יותר. מובנת יותר.
ראש השנה.

פעם הייתי תופסת אותו בעיניים תמימות,
כאלו שהציצו מהסידור ועקבו בחשאי אחרי נשים כבודות,
לומדות מתי משתחווים בתפילת שמונה עשרה ומה בדיוק עושים בשלב הנוכחי.

עיניים שהתפללו את תפילת מוסף ברצף, חיפשו כיסא פנוי לשבת לאחר התפילה,
והביטו בחוסר הבנה על כל אותן נשים שעמדו במקום וחיכו למשהו לא ידוע.
רק מאוחר יותר הבנתי שבין חלקי התפילה יש תקיעות שופר,
אז, באמת לא ידעתי.

אחרי זה גדלתי מעט,
וראש השנה הפך הסבר לשלושה ספרים פתוחים, להמלכת ה', לשנה שנקבעת,
ומאז, בכל שנה הוא מקבל מימד נוסף.

אני נזכרת שפעם היינו מתפללים בבית כנסת עם עזרת נשים צפופה ממש,
עשרות נשים ובחורות, ופינה אחת.
הפינה ההיא הייתה מקום קבוע של בחורה מיוחדת, לא צעירה במיוחד,
שהייתה מצטנפת שם ומתפללת בכוונה אמיתית.
מהצד זאת הייתה נראית ממש שיחה,
ולמרות שזה לא מנומס במיוחד, תמיד הסתכלתי עליה הרבה.

כל שנה הייתי מתפלאת מחדש איך היא נמצאת בדיוק באותו מצב,
כאילו נשארה שם משנה שעברה,
אבל בשנים האחרונות, אחרי שעברנו בית כנסת,
הבנתי שלכל בית כנסת בחורות שלו (שמות לב שאני לא משתמשת במילה רווקות, כן?),
והכי נחמד שאני בקבוצת העילית הזאת. מקסים.

הן מתחלפות הקטנות, כל שנה.
סקירה מהירה על מצב עזרת הנשים מראה פאות חדשות או מטפחות עדינות שהצטרפו לקהל,
ואני שנותרתי לפליטה בתוך ים נשואות, בורחת לבית כנסת אחר.

סתם, לא באמת אני מסוגלת לוותר על בית הכנסת הרגיל שלנו,
אבל השנה אני בוחרת להאמין בניסים, כי יש, וה' לא צריך זמן בשביל לעשות אותם…

אתמול נזכרתי בראש השנה שעבר.
יצאתי מבית הכנסת לאחר יומיים של תפילות,
עם תחושת ביטחון אמיתית שמשהו טוב הולך לקרות כאן…
מן רוגע שכל משאלות ליבי מתורגמות לעולם המעשה,
ואני הולכת לראות איך כל מה שהתפללתי פשוט קורה.
השנה המעוברת שהוסיפה עוד חודש רשמי ליומן,
בכלל נתנה לי תקווה שבראש השנה הבא
(שהוא בעצם הנוכחי שמתקרב אלינו עוד שבוע),
אני הולכת להיות במקום שונה מכמה בחינות…

רק מה?!
תקוות לחוד, ומציאות לחוד, ואלול כל שנה מוצא נשים מוכות תדהמה.

איך זה שלא התחתנו / ילדנו / הבראנו השנה?
איך זה שלא קנינו דירה / עזבנו את העבודה / התאזנו כלכלית / ירדנו במשקל /
עברנו קופת חולים / שינינו פאה / השלמנו עם השכנה הנוראית מלמטה /
השקענו בארוחות בריאות / הלכנו להליכות / סידרנו את הבלגן / שינינו הרגלים /
התחלנו לסרוג / החזרנו חובות / _____ – תשלימו אתן.

יש מן רשימת חלומות שצפה כל תחילת שנה ולא תמיד יוצאת לפועל,
וכשמגיע אלול אנחנו נפגשות איתה חזיתית ונכנסות קצת להלם
כי איך ייתכן שהיא לא התממשה?

שניה לפני שהתחלתי לאכול את הלב,
נזכרתי בחוברת חוגים של בית הספר בו למדתי.

חוג פימו (זוכרות שהיה פעם דבר כזה?) היה אחד החוגים השווים,
ולמרות שאותי אישית הוא לא גירה במיוחד, תמיד היה לו רישום מוגבר.
הבנות היו יוצאות ממנו עם תוצרים סופר נחמדים, וראו שהן השקיעו מחשבה רבה.
היו שם בתים עם פרחים עדינים, בעלי מלאכה, כלי נגינה, יצירות מיניאטוריות של ירושלים,
והרבה לב.

כל אחת לקחה את החומר, לשה, עיצבה, פיסלה, יצרה
וכשהגיעה הביתה הכניסה לתנור ותלתה על הקיר.
בתרגום חופשי – חוג למשקיעניות בלבד.

למה נזכרתי בו? פשוט מאד.
שירי אלול עושים לי טוב על הלב,
והשבוע שמעתי שיר על אחד הפיוטים של ראש השנה:
"כי הנה כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר".
והפיוט הזה הזכיר לי תפילה אחרת:
"רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר.
וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ
לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי, מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה".

מה שהסביר לי את התפילה הזאת באותם רגעים שהשיר התנגן, היה אותו פימו מאז.
אנחנו כאן יכולות ליצור פרחים ובית, שמש וירח, מפימו, פלסטלינה או חימר.
ה' לעומת זאת, יכול לעצב לנו שנה בדיוק לפי החלומות, התפילות והמשאלות
גם אם בשנה קודמת הן לא התממשו,
וליצור לנו חופה ועגלה, בריאות ושמחה, עשירות ושלווה. אמיתיים.
השנה הכל יכול לקרות. ולטובה.