קלאוסטרופוביה.
זה מה שהרגשתי בבונקר בצ'נסטוחובה.
השלט סיפר על 27 אנשים שהסתתרו בו במשך שלושה שבועות,
ואני רק מיהרתי לצאת ולנשום אויר.
לנסות לפחות.

מסע לפולין.
הצטרפתי לארגון מעל"ה – מסגרת ערב לבוגרות סמינר,
וטסתי עם הקבוצה להבין מקרוב מה היה שם.
האמת?! סיפורי שואה, מאיימים ככל שיהיו, לא דומים לצעד אחד על אדמת פולין.
להחזיק בגדרות התיל ולהבין שפעם היה די בנגיעה הזאת כדי לסיים חיים,
לראות את הדרגשים, את הבגדים, את ארובת המוות,
ויחד עם זאת לדעת ולהפנים שכל מה שקרה שם, מדויק מלמעלה.

נשמע מדכא, נכון?! אז זהו שלא.
הגדרתי את היציאה אז כ"נופש לנשמה", והחשיפה למציאות ההיא יחד עם מעטפת אמונה
שמסבירה בדיוק מופלא "איפה אלוקים היה בשואה", איפה הוא היום, ומה זה לחכות לגאולה –
בהחלט מילאו אותה מבפנים.

50 בנות הולכות, 3 רבנים צועדים, שופר, שקט מוחלט ושמים,
כך בגדול היה מגדיר אותנו מי שהסתכל, ואם תשאלי רגע מה תפס אותי במסע, אענה:
"הרעש של השקט ו… הנעליים".
מעולם לא חשבתי ששקט יכול להרעיש כל כך, שנעלים יכולות להשמיע קול שכזה,
ושחמישים בנות יכולות לשמור על דממה לאורך זמן…

התחלנו בוורשא.
כשנחתנו הרב נויגרשל אמר:
"תכתבו צוואה. אתן לא הולכות לחזור, במקומכן תחזור מישהי אחרת, שונה".
אז בכנות. לא כתבתי, אבל כן חזרתי אחרת. מאמינה יותר. מחוברת יותר.

המשכנו למיידאנק, שם נכנסנו לצריף הנעליים.
נעליים צורחות, כלואות במתקני ברזל. שארית ממסוגרת לחיים תוססים.

עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין דמויות ופנים.
נעלי עקב של אישה שרואים שהיה לה טעם טוב, נעלי בובה מתוקות של תינוקת קטנה,
נעלי כלה לבנות, מגפיים של אנשים עמלים.
חיים שנגדעו, וזיכרונות בדמות סוליה ועור שנשמרו לזיכרון בצפיפות נוראית.
אלפי נעליים שמספרות על דרך שבעליהם לא זכו ללכת בה.

ברגע ההוא הבנתי שלנעליים יש משמעות, הן הבסיס עליהן אני הולכת,
וחוץ מסגנון ומראה הן מביעות תחושת יציבות. כשהן מוטלות בכזאת חרפה, זאת הצלחה משמעותית לפרויקט שהנאצים לקחו על עצמם: לאבד צלם אנוש.

אבל היה שם הרב נויגרשל שהסביר וסיפר על המחנה,
תקע בשופר בעוצמה שהרעידה את הלב, ואמר את תפילת "קל מלא רחמים",
והייתי שם אני שחוויתי בשקט, וספגתי את הדיבורים, והסתגרתי בעצמי, והכלתי, והתקוממתי, וקיבלתי באהבה – והבנתי שאני לא מבינה.

המשכנו לצריף הבא במחנה – הקרמטוריום,
שם סיפר הרב על יהודי שביקש ממנו לשיר "אשת חיל" כשהוא מגיע למקום,
לעילוי נשמת אחותו הבחורה שהייתה במחנה ולא זכתה להתחתן.
עשרות בחורות בגיל שידוכים נשענו על קיר הצריף מול 3 רבנים ששרו "אשת חיל"
לאחות אחת שלנו שלא זכתה לעמוד מתחת לחופה.
הם שרו בקול, אנחנו צרחנו בלב.

ככה חלפו הימים בהם דיברו איתנו על יהדות אירופה המפוארת, על המלחמה,
על אמונה, על המשיח, על רבני אירופה, על המחנות ועל ההשמדה ההמונית.

נכנסתי לאושוויץ.
ראיתי את השלט "העבודה המשחררת" וניסיתי לחשוב מה הם הרגישו פעם.
עמדתי בתאי הגזים, ובמבט חטוף למעלה ראיתי שהפתח דרכו הגז הודלף – נמצא בדיוק מעלי.
הסתכלתי על ויטרינות ענק במוזיאון שהקימו במקום, והבחנתי במאות פחיות של גז ציקלון B,
והררי שיער וצמות בלונדיניות מוטלים לזיכרון עולם.
התפללתי על קברה של שרה שנירר, ונזכרתי במאות תלמידות לבושות כחול.

צעדנו בשקט מוחלט ביער ירוק – זבילוטובסקא גורא,
עד לשטח שגודר במעקה תכלת עם מגן דוד.
בדרך שרו הרבנים "המלאך הגואל אותי יברך את הנערים", וכשהגענו למקום הבנו גם למה.
מקום קבורתם של 800 ילדים שנזרקו חיים.

פסענו בשלג לטרבלינקה ונחשפנו למאות מצבות עליהן חרוטות שמות הקהילות שנכחדו.
עמדנו מול בניין הגסטאפו בכיכר השילוחים ששימשה לריכוז יהודים,
והיינו בקברם של הנצי"ב מוולאזין, האדמו"ר מצאנז, רבי אלימלך מליזענק וגדולי עולם נוספים.

הלכנו עשרות קילומטרים כדי להכיר את העבר שלנו,
את הבסיס של העם שלי ושלך.
ראינו משלחות ישראליות מניפות דגלי ישראל וסוף סוף הכרנו בהבדל המהותי.

בשביל לראות את השואה בצורה נכונה צריך משקפי אמונה,
כדי להבין את גודל החורבן – חובה להכיר את יהדות אירופה המפוארת
ועל מנת לשרוד מלחמה – צריך סיבה משמעותית שנותנת כח.