אחת התופעות היותר מתסכלות היא לימוד מקצוע שלא מתחברים אליו יותר מידי.
לפעמים זה קורה כי שלב בחירת המסלול מגיע מוקדם מידי,
לפעמים מכיוון שבמסגרת הספציפית בה בחורות בוחרות להישאר כדי להישמר רוחנית  
אין לימודים בתחום רצוי יותר, 
ולפעמים בגלל שרק לאחר הלימודים,
השטח מראה ש"לא נעים שלמדתן, אבל מה לעשות שהתחום פחות מתאים לכן?!".

אי פעם למדתי בסמינר מעולה,
ובחרתי להישאר במסגרת האיכותית ההיא ולהמשיך ללימודי מקצוע למרות
שאף תחום לימודי לא משך אותי.
סיימתי בהצלחה מסלול הוראה וניהול עסקי,
הבעיה היחידה הייתה שלא ממש אהבתי את מה שלמדתי,
וחיפשתי כל הזמן לשנות, להתקדם, להבין סוף סוף למה אני מתחברת באמת
ולהתמקצע באותו תחום.

לא מצאתי בקלות את התשובה.
ביררתי עם עצמי, ביררתי עם הסביבה, הלכתי גם לייעוץ תעסוקתי,
וההכוונה שקיבלתי הייתה רחוקה ממני מאד.
בינתיים עבדתי בתחום שלמדתי והמשכתי בחיפוש.

במקביל, הייתי בחורה עסוקה, נמרצת, עובדת, ו… בשידוכים.
מה שאומר; פגישות, הצעות, בחורים, עקבים, בתי מלון, מיץ תפוזים ושדכניות כבודות.
השנים עברו, גדלתי אני, גדלה גם אחותי הקטנה, ויום אחד היא התארסה.

למרות שלכל בחורה לפעמים עולה מחשבה כזאת של
"מי בסביבה שלי הולך להתחתן",
זה היה מאתגר.

עקפה. עקפו. עוקפים. עוקפות. איזה צליל לא חמוד.
פתאום הרווקות המאוחרת נהיתה רשמית.
מפחידה יותר, ובכנות אספר שזה לא היה לי כיף מידי.

הבנתי שאפשר להיות עם לב רחב וסופר מפרגן,
אפשר להבין ולהפנים בלב ובראש שהשידוך שלי שמור בכספת ואין מצב שמישהו נוגע בו,
ועדיין להיות במקום בה המציאות מהווה אתגר לא פשוט בכלל.

בשלולית של הרגשות ההיא היו הרבה רגשות מבלבלים.
אמונה וקושי, פחד ודאגה, קצת תסכול והרבה תחושה של נטישה,
כאילו נשכחתי מאחור חלילה.
השתדלתי ממש לחזק את עצמי באמונה וביטחון, להחדיר לי למח שה' אוהב אותי,
גם אם עדיין לא קיבלתי את מה שביקשתי, וזה עזר בשכל,
אבל ברגש הרבה פחות.

ניסיתי גם להעסיק את עצמי, לכן לקחתי על עצמי לארגן את האירוסין,
סתם כדי להרגיש טוב יותר.

הזמנתי קייטרינג, בחרתי צבעים, ערכתי בר, קניתי כלים, הכנתי קינוחים,
תיאמתי מול ספקים, הזמנתי מפות, ו… סוף סוף השתנה משהו.
בשעה טובה האסימון נפל.

הבנתי שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני אוהבת לעשות.
מזל טוב שמחוש.

ההתעסקות הזאת עם כל הפרטים הקטנים עשתה לי טוב על הלב.
נהניתי להזמין מרכזי שולחן, להתאים צבע של מפית לצלחת, לסמן V גדול על עוד משימה,
ולדעת שיש לי חלק במראה הסופי היפה של האולם. 

כמה ימים לאחר מכן,
חיכיתי עם חברה בתור מסוים, ונאמתי לה במרץ שנראה לי מצאתי את עצמי,
ושכנראה הולך להיות לה הרבה שקט ממני בקרוב.
היא הייתה שותפה מלאה לכל החיפושים שלי אחרי תחום שיאפשר לי
להוציא יכולות וכישרונות החוצה,
שמיד שיתפתי אותה וסיפרתי לה שסוף סוף מצאתי תחום שיש בו שילוב של
טעם טוב ואומנות עם חוש ארגוני
והחלום שלי הוא ללמוד בצורה רשמית קורס של הפקה ועיצוב אירועים.

אישה מהממת אחת שעמדה מאחורי,
ביקשה בביישנות סליחה שהיא מתערבת וסיפרה שהיא שמעה על קורס עיצוב
שאמור להיפתח בטווח זמן של שבועיים,
ולפי מה שהיא הבינה מקטעי השיחה, זה כנראה מה שאני מחפשת.

הודיתי לה ממש,
לקחתי פרטים ולמדתי על מהותן של התערבויות כיפיות שמועילות בחיים…

תוך פחות מחודש מצאתי את עצמי בכיתה מרווחת, פותחת מחברת,
מצלמת מצגות, מסכמת כמעט כל מילה ונהנית מכל רגע של לימודים.
שם בעצם נולדה שמחוש של היום –  מעצבת האירועים ומנחת סדנאות עיצוב.

*

עברו מאז כמה שנים טובות.
הלימודים הפכו לעבודה מעניינת ומספקת מאד, והאסימונים לא הפסיקו ליפול,
ולהנגיש לי תובנות בכל מה שקשור לאהבת ה'.

מסע ארוך של חיפושים אחרי תחום עיסוק נגמר דווקא בניסיון ההוא של חתונת אחות,
והוציא לאור בס"ד עסק מצליח שממלא אותי בהמון סיפוק, שמחה וכוח
ופותח לי דלת להבנה שכאשר ה' שולח ניסיון, קושי או אתגר
הוא גם מפנק על הדרך.

שולח ד"ש חם ואוהב מלמעלה.