פעם עוד הסתובבתי בין המדורות בשכונה
ועקבתי איך תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף נזרקים לאש.

כשגדלתי,
השתתפתי בהדלקה המרכזית בחצר הסמינר ובהרקדה שההנהלה ארגנה,
וכשגדלתי קצת יותר ולא ממש הייתה לי תכנית רשמית ומסודרת לל"ג בעומר,
נסעתי למירון.
להבין, ובעיקר להרגיש מקרוב את קדושת היום.

הפעם הראשונה שלי שם ביום ל"ג בעומר הייתה מיד אחרי שסיימתי סמינר.
ל"ג בעומר יצא בשנה ההיא ביום ראשון ויחד עם קבוצת חברות התארגנו לשבת ברכסים,
ובמוצאי שבת עלינו לאוטובוסים בדרכינו למירון.

עוד בנסיעה נחשפתי לאווירה המיוחדת ולציפייה העומדת באוויר,
מן תחושה כזאת שאנחנו לקראת מעמד גדול, נשגב.

לא נעים לי מעצמי,
אבל אהיה כנה ואספר שעד אותה נסיעה לא היה לי מושג מה הם שאטלים ומה זה ח"י רוטל.
כשעמדתי בתחתית ההר, מול המראה האדיר שנגלה אלי,
בכלל הרגשתי בת כפר שהגיעה לעיר.
נראה לי שהמילה שהכי מבטאת את מה שהולך שם היא עוצמה.
ככה פשוט.

התחלתי לעלות במעלה ההר,
ומה שממש בלט לי בעין היה הפסיפס האנושי ההזוי שראיתי.

כל שכבות האוכלוסייה היו שם, בלי חלוקה למגזרים, לעדות, למעמדות.
ההפרדה היחידה שכן הייתה שם הייתה בין גברים לנשים כדי לשמור על קדושת המקום.
אוהלים של הכנסת אורחים, כמויות עצומות של שתיה, עוגיות, אוכל חם,
מעגלי ריקודים, מוזיקה רועשת ואור גדול שהציף את כל ההר.

טיפסנו עוד והגענו לאזור עמוס נשים. הבנתי שכנראה אנחנו קרובות ממש לציון.
מידי כמה דקות כוחות הביטחון הכניסו מספר ממתינות, תוך כדי יריית צרור משפטים כמו
"לא יותר מ-5 דקות בפנים", "לא לדחוף", "סכנת נפשות", "בסוף כולן תכנסנה",
"כל אחת 5 צעדים אחורה".

נראה לי שאם הם היו מבינים שהדחיפות העידו אמנם על חוסר סבלנות,
אבל גם על כמיהה פנימית להגיע כבר לקודש פנימה,
היה להם קל יותר להיות סובלניים…

אחרי המתנה סבירה נכנסנו פנימה, לאזור שהקיף את הציון עצמו.
ראיתי נשים נשענות על הקיר, אוחזות בסידור ומתחננות לישועה.
היו כאלה שישבו על הרצפה או על כסאות בודדים שהיו שם, וכל השאר ניסו למצוא
פינה קטנה שתאפשר להן לנצל את הדקות היקרות לתפילה.

אני רק הרגשתי את הלחץ החמוד ההוא שמזדחל כל פעם שאני רוצה
להתפלל תפילה אמיתית כזאת, מבפנים.
הוא בדרך כלל מופיע בראש השנה, ביום כיפור, בקברי צדיקים ובכותל,
כי מרוב הרצון הפנימי לנצל  את גודל הרגע ולקרוע שערי שמיים,
נכנסת לי כבדות כזאת בלב,
ולמרות שכל הדרך היה בא לי לבכות בערך ולהתחנן על חיי,
ברגע ההוא הלב הפך לקיר אבן בלתי עביר.

יופי שמחוש,
ארבע שעות בדרכים בשביל לשבת בצד ולא להצליח להוציא מילה מהפה.
מקסים.

אה, ונכון גם שעד שלא נבכה בתפילה לא נרגיש שקרענו את השמים?!
מאמינה שאני לא היחידה שעומדת בראש השנה ומתגרה מכל אלה ששקועות בסידור
והרימל מכתים להן אותו בדמעות שקופות ומסגרת שחורה…

שם, בלי דמעות ובלי מילים מבפנים, הרגשתי ריקנות,
ובהארה שמיימית כזאת, פשוט התפללתי שיפתח לי הלב.
זה עבד.

אישה מבוגרת אחת ביקשה ממני לזוז מעט ואני פיניתי לה את הדרך אבל לא מספיק.
היו לה המון שקיות, סלים ואפילו עגלת קניות, ואיכשהו אחת השקיות הכבדות שלה פגעה בי.
זאת הייתה מכה מושקעת למדי,
והיא, לא ממש שמה לב והמשיכה בדרכה.

מעוצמת הכאב התחילו לרדת לי דמעות, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קרה,
עלתה לי מחשבה "איזה כיף, תנצלי מהר את הדמעות האלה ותתפללי".
זאת הפעם היחידה שקיבלתי מכה כואבת כזו, ושמחתי.
זאת גם הפעם בה למדתי שבתפילה צריך לדייק…

***
מאז החיים לימדו אותי הרבה על תפילה,
ועל כך שלפעמים גם תפילה ללא מילים או דמעות, יכולה לפעול ישועות.

מאז גם זכיתי לעלות למירון פעמים נוספות ולנשום את הקדושה, את האחדות,
את האווירה. והייתה גם שנה שעברה בה הייתי קרוב אבל לא מספיק.

ישבתי בשדה ענק ורחב אליו הגעתי אחרי צעידה של שעה,
והמתנתי יחד עם אלפי אנשים – לאוטובוסים שיעלו אותנו להר.
במקום שנזכה אנחנו לעלות, ירדו אלינו שמועות על אסון בלתי נתפס,
על אירוע רב נפגעים, פצועים, הרוגים, מבנה שקרס,
נהירה של כוחות ביטחון ופינוי ההר ממתפללים.

ושוב מירון לימדה אותי להתפלל.
ישבתי בשדה ההוא על אבן קטנה והתפללתי שה' ייתן כח למשפחות הנפגעים.
התפללתי לשלום הפצועים ולהצלחת כוחות הביטחון וההצלה.
וגם שם נפתח לי הלב בקלות,
אחרי ששמעתי על המכה האיומה שהתרחשה לה למעלה,
ושם גם נולד בי רצון להתחבר לה' בלי מכות…
והלוואי שאזכה.