השנה,
כשחיפשתי אחרי הכוונה הנסתרת שלא טרחה להופיע לה בכל התפילות,
וכשעקבתי איך העייפות משתלטת עלי בדיוק כשהייתי רוצה להיות בשיא כוחי –
הבנתי שכמה כיף שה' רואה מה קורה שם בלב,
ומהממם לי שרצון טוב לפחות יש.
הסתכלתי סביבי וכמעט חגגתי את היותי ה"רווקה המיתולוגית של בית הכנסת",
אלא שאז הופיעו עוד שתיים, אחת בת גילי, ואחת שנה מעלי.
הורסות חגיגות מיסכנוּּּת שכמותן:)
*
דפדפתי במחזור, מילמלתי מילים, ניסיתי להכניס כוונה לתוכן.
רציתי להיות נוכחת, להרגיש ששערים נפתחים,
לדעת שאני מצליחה להסביר, לשכנע, לאמר, לבקש.
שתקתי.
מן חומה כזאת של חוסר כח להתחיל לספר תמצית של 10 שנות ציפיה,
של חיים, של יום יום, של טרדות ותודות, של צמיחה וצניחה.
מן מסך מעורפל שחוסם מחשבות ומסביר לי
"חמודה, מהר תתפללי על הטוב שיש לך. לא מובטח לך שישאר"
ובעיקר "הוא גם ככה יודע הכל, ועזבי. כשיגיע הזמן דברים יקרו".
מקסים, הבנתי ברגע. התרגלתי לצרות של עצמי.
גרוע. התפכחתי מהר.
שומעת? אמרתי לעייפות הזו שבחרה לשתוק החג הזה,
מעולה שנחה עליך האמונה,
דווקא חשוב אפילו.
מעולה שהשלמת עם זה שדברים טובים בדרך אליך ויש להם קצב מדוייק משלהם.
מקסים שאת בטוחה שיום יבוא ואותן תפילות שהצטברו להן שנים,
יבנו מציאות מהממת ומרגשת של אבא, אמא, ילדים.
אבל, היה בא לי לצרוח פתאום:
"אל תתרגלי לקשיים של עצמך".
***
ההרגל הזה, כמה הוא טוב, כמה הוא נורא.
בכל תחום, כן?!
עיין ערך פרנסה לא משהו, בריאות, שלום בית מעורער, ילדים, זיווגים, מצב רוח,
עבודה, משכנתא שנוגסת במשכורת, ציפיה לילדים שאוכלת את הלב,
רצון להיות שמחה יותר, אהובה יותר, רצויה יותר, ותחושה נוראית במקום.
הוא בריא כי רגשית אין לנו אפשרות להכיל יום יום את הבלאגן
של הציפיה / אכזבה / תסכול / חוסר אונים / תשלימי את.
אבל הוא גם נורא, כי אם נתן לו מקום, מי בדיוק יתפלל עלינו, אה?!
מי יסביר כמה לא פשוט לנו?
מי ילמד את התובנות שהאתגרים המעיקים האלו באו ללמד?
יש השלמה מתוך מקום של הכנעה וקבלה של רצון אלוקי,
ויש הרגל מתוך מקום של עייפות החומר.במילים פשוטות:
אין לי כח להתפלל, סחוטה רגשית,
ומלמול קלוש של "רוצה להתחתן אתמול, תודה".
וכשהפנמתי שם בעזרת הנשים של בית הכנסת –
שכנראה עייפתי וזאת הסיבה ללב הסגור חתום הזה, ההכרה הזו נתנה לי כח.
והתחלתי לפרט בדיוק את מה שפירטתי שנה שעברה, ולפני שנתיים ושלוש.
וסיפרתי לו את הסיפור הכי משעמם בעולם,
אותו אחד שהוא שומע כבר שנים,
אבל הפעם זאת הייתה בגרסת 30 מחודשת ועדכנית:)
והרפיתי מסגולות ושני ספרי תהילים בערב ר"ה הראשון,
ומתפילה בנץ שמעמידה את העירנות שלי במבחן,
וממבטים על הסביבה שלי שהתפללה לה במרץ רב וגרמה לי להרגיש יבשה יותר,
והתמקדתי בעבודת ה' שלי,
הפרטית, זאת שלוקחת בחשבון כוחות נפש וגוף,
משאלות לב, אהבת ה' ורצון להיות קרובה יותר.
זאת שנותנת מקום גם לעיניים יבשות, למילים קטועות, ולנמנום קל.
זאת שמרגיעה ומסבירה שה' רוצה להיטיב איתי, והולכת להיות לי יופי של שנה.
וראש השנה הסתיים לו, ולפעמים מתגנבת לה תחושת פספוס קלה.
ויום כיפור כבר אוטוטו פה, ולפעמים נכנסת לה תחושת מועקה כבדה,
ואני כאן כי בא לי לאמר לך את מה שהייתי שמחה שיאמרו לי.
1. את יחידה בעולם, ויש עוד הרבה טובות, קדושות, צדיקות ונעלות –
אבל הן לא את, ואת התפילות שתתפללי – אף אחת מלבדך לא תתפלל.
ותפילות מתקבלות גם תוך כדי שטיפת כלים, ונדנוד ילדים בגינה, כן?!
2. שומעת?
אל תתרגלי לצרות של עצמך.
תתפללי עליהן בכל הכח, תשקיעי בלהסביר שהן מציקות לך,
ולבקש שאם הן הולכות להישאר איתך תקופה, שיהיו לפחות ידידותיות לסביבה…
תפרטי מה יעשה לך טוב, מה ממש מעצבן אותך,
מה ישמח אותך במיוחד, ואיזו הרגשה כיף לך להרגיש.
ו… נכון שעד שכל הרימל שלנו לא נמרח על הסידור אנחנו לא מרגישות
שמיצינו את כמות הדמעות,
אבל לפעמים תפילה בכל הכח יכולה להיות גם לחישה שקטה:)
מאחלת לך שנה של שמחה ושפע,
של משאלות לב שמתגשמות,
של קרבת ה' – כי זה הדבר היחיד שמציל אותנו,
של ברכה והצלחה בכל תחום,
ושל תפילות שמתקבלות.
ואיך אמא שלי אומרת?!
"ברגע אחד ה' יכול לשנות את המציאות לטובה".
מפנימה לי שנים שהוא לא צריך זמן. שווה לך גם.
גמר חתימה טובה!
