"היא הייתה כ"כ קטנה, ועכשיו היא כבר גדולה…",
מכירות את השיר הזה?!
מעולה.

בטוחה שהתחלתן לזמזם,
כי השיר המוכר הזה ליווה אותנו אי פעם כשדילגנו בין חישוקים,
חיברנו פרחים מקריפון לכתר מוזהב וחילקנו שקיות ממתקים לילדות הגן
ביום מאושר אחד.

שנים עברו,
ויום הולדת הפך להיות יום משמעותי יותר מחלוקת פרסים
ועוגת שוקולד מעוטרת סוכריות,
ולמרות שגיל הוא רק מספר – איכשהו בכל שנה,
הגיל החדש מאותת סימני התרגשות / התחדשות / הודיה / התפתחות / 
בהלה / התבגרות / החמצה?…

כל התשובות נכונות.

העולם מתחלק לשניים.
אלו שיום הולדת עושה להם טוב,
ואלו שהוא משרה בהם תחושת עצבות כזאת של "הנה הזדקנתי בעוד שנה".

פעם פעם,
הייתי 'חוגגת עצובה' כזו שהרגישה רווקת האומה.
בשנים האחרונות,
אחרי שהבנתי כמה דברים קריטיים בחיי והבחנתי איזה שפע מורעף עלי, שיניתי גישה.

ביום הזה אני לובשת בגדי שבת
(טוב, לא שבת ממש, מכירות בגדים של חול המועד? אז כאלה),
ואם הייתן בכותל בג' אייר וראיתן בחורה חגיגית חמודה ללא חתן,
נעים מאד – זאת אני.

השנה התרגשתי ממש, ולכבוד שנולדתי פעם,
רציתי לעשות משהו משמעותי, כזה שעושים לכבוד גיל 29. 

ניסיתי לחשוב.
לתפור שמלת כלה אולי (יש סגולה אמיצה כזו), להתנדב איפה-שהוא,
לנסוע לטיול שווה, ל…  הסתבכתי.
התפללתי לרעיון והמשכתי בדרכי.

תוך כדי,
נזכרתי בשכנה חמודה שלי שכל שנה ממציאה ראשי תיבות,
כותבת לי מכתב ומאחלת לי הרבה טוב.
בגיל 25 – כ"ה = שתהיי השנה כלה
בגיל 26 – כ"ו = כלה וחתן בקרוב
בגיל 27 = כלה זוהרת
בגיל 28 = כלה חייכנית

בינינו, ה' ריחם עליה כי הגימטריא של עשרים היא כ', ובכ' מתחילים כל איחולי הכלה.
אין לי מושג מה תוכל לכתוב לבחורות בנות 30+
ואני מקווה שלא תצטרך להפעיל יצירתיות מיוחדת…

הברכה הזאת כבר הפכה למסורת מצחיקה,
מסורת כזו שניסיתי לנחש מה היא תכתוב השנה; כלה טהורה, כלה טיפשה, כלה טינוקת.
(טוב, בסדר. הפנמתי שזה בת')

המשכתי הלאה ופתאום אחזתי שהמח שלי סורק ראשי תיבות אחרים לכ"ט =
29 – כיכר טריה, כל טוב, כמה טוב. בינגו.

כמה טוב ה'.

חשבתי לעצמי שכיום, יום הולדת בשבילי הוא חתיכת אתגר.
יום משמח – כי באמת ה' משפיע עלי כל כך הרבה טוב,
יום מבלבל – כי זה כמו מראה כזאת שמדגישה פערים,
מסוג המראות המשמינות שמגדילות את האמת פי 1000,
ואם להיות כנה,
הוא גם יום עם קצת פוטנציאל לחוסר מצב רוח; 
כי אני כמהה כל כך הרבה שנים למשהו קריטי והוא לא קורה. 

כמה טוב ה' – היה בשבילי הדבר המדויק ליום הזה.

אני אלופה בלהתפלל, בלבקש, בלשכנע. אבל בלהודות… קצת פחות. 
וכשפתחתי את הדלת לשכנה שלי,
וקיבלתי מכתב מושקע וראשי תיבות שמאחלים לי כל טוב,
אמרתי לה שלומר תודה זה מפחיד.

זה מפחיד כי זה מרגיש לנפש שלנו, שזהו השלמנו. 
אם אגיד "תודה שלא התחתנתי", זה אומר שבעצם טוב לי עם זה?

לא, זה לא באמת.

כי תודה לא שווה השלמה עם המצב וייאוש,
תודה שווה הכנעה וקבלה של רצון ה'.
תודה שווה ל: "לא כיף לי עכשיו, אבל אני מבינה שאני לא מבינה".
זהו. ככה פשוט.
תודה זה חיבור, זה קרבה,
זה הסכמה להיות לא בשליטה על מה שקורה.

טוב, שמחוש.
תובנות חמודות למדי, אבל איך זה מתבטא בשטח?!

בשטח זה יכול יהיה להיות 'מזמור לתודה', 'נשמת כל חי',
או סתם הסתכלות בחלון ואמירת "תודה ה'".
ואם ממש ארצה להיות צדיקה –
אוכל גם לקחת את הדבר הכי קשה ופחות כיף של חיי,
ובאומץ הזוי וחריג להסתכל לו בעיניים ולהודות דווקא עליו.

כשהבנות הנשואות של אותה שכנה החליטו לחגוג לי יום הולדת,
החלטתי אני לתת להן משהו קטן וחמוד.
מצאתי ספרי תודה יפים ממש, כאלו שמאמנים אותנו למצוא את הטוב
שה' מרעיף עלינו בלי חשבון ופשוט לכתוב אותו.

ואמרתי להן – שאם אחליט להיות אמיצה,
אגיד גם אני תודה שלא התחתנתי עד עכשיו.
כי באמת הפנימית שלי אני יודעת שהבית של גיל 20 והבית שבעז"ה אבנה
בגיל 29 – הם בתים שונים באופן מהותי, לטובת האחרון.

זהו. 
הלכתי לכבות את הנרות על העוגה,
ולשיר "היא הייתה כל כך קטנה ועכשיו היא ענקית".
השנה, לראשונה בחיי כיוונתי עליה.
על התודה.

29 עשה לי את זה.
אוהבת לגדול. מזל טוב.