"כאשר אתן נתקלות באירוע חירום רפואי. מה אתן עושות"?
שאלה המורה בקורס עזרה ראשונה.

היינו קבוצת נשים ובחורות בקורס 'ריענון עזרה ראשונה' – כזה שעושים כל כמה שנים,
והתשובות החלו למלא את החדר.
"מבצעת החייאה", "צועקת לעזרה", "מתקשרת לבני משפחה", "בורחת מהשטח",
"מדמיינת איך אני מספרת את זה לבעלי",  "מתפללת", "מרגיעה את הילדים בסביבה",
"נותנת לחולה מים", "עוצרת אופנוע הצלה שבדיוק עובר"…

"מעולה, אבל לא מספיק", המורה אמרה,
"את הבסיס הקריטי שכחתן. מה עם להתקשר למד"א או לכל ארגון הצלה אחר?"

שקט השתרר.
כמה נכון וכמה לא גאוני.
אירוע חירום = להזעיק עזרה רפואית, ואיך זה שלא אמרנו את זה מיד?

הסיטואציה הפתיעה אותנו.
לכולנו היה ברור שחשוב לנסות לבצע החייאה
או להגיש עזרה רפואית במידה ויש את הידע הנכון,
כולנו גם ידענו שבעדיפות עליונה וכצעד ראשון הכי חשוב
לקרוא ולדווח לארגוני הצלה על המקרה כדי שידעו להגיע לשטח,
אבל איכשהו בשעת מבחן, לא זכרנו להגיד את זה…

המרצה המשיכה לספר על כמה מקרי חירום שאנשים נחלצו לעזרה אך מרוב לחץ
שכחו לחייג ולקרוא לעזרה, ביקשה לחדד את העניין והמשיכה לנושא הבא.

*

לפני שבועיים, נזכרתי במורה ההיא ובכלל הספציפי הזה שהחדירה לנו.
יצאתי עם חברה להליכה, וכשחזרנו עברנו דרך האזור של הכניסה לעיר ירושלים.
מדובר בשני צמתים סואנים, שבאותו הלילה היוו מקום סכנה רשמי.
הרמזורים קרסו, לא היו בשטח שוטרי תנועה, ומכוניות יצאו לצומת מכל כיוון –
מה שהעלה את הפוטנציאל לתאונות דרכים מפחידות במיוחד.

עשרות הולכי רגל עמדו על המדרכות והסתכלו במבטים שהורכבו
מחצי הלם חצי תקווה שלא יקרה כאן אסון,
ואני יחד עם אותה חברה התלבטנו אם להתקשר למשטרה,
כי בטח חצי עולם כבר דיווח, ומי אנחנו שנציל את החצי השני…

ואז נזכרתי במורה ההיא, במסר החזק שלה, והתקשרתי.
מבחינתי לדווח בפעם המיליון ואחת.
חייגתי 100. צלצול ארוך, ועוד אחד, ועוד אחד, ואין מענה.

ה-מ-ש-ט-ר-ה  ל-א  ע-ו-נ-ה. הלם.
אני זוכרת שמיד חלפו לי בראש מחשבות זריזות שהתחלפו במהירות.
"ואם היה כאן פיגוע?", "איך זה שהמשטרה לא עונה?",
"יופי חמודה. תתחילי לסמוך על מי שצריך, לא על בני אנוש",
"מפחיד לי. משטרה עונה ברגע. משהו מוזר קורה כאן".

חזרתי הביתה, ולמרות שהעניין כולו די טלטל אותי,
צללתי לתוך הבלגן של יום חמישי, ושכחתי מזה.
זמן קצר לאחר מכן הטלפון צלצל. על הקו הופיע מספר לא ידוע.
"שלום, מדברים כאן ממשטרת ישראל. רצינו לוודא שהכל בסדר".
"ב"ה מעולה. תודה שאת מתקשרת" עניתי,
"אבל האמת הופתעתי שלא עניתם.
אני חושבת שאם היה פיגוע או מקרה חירום אמיתי, היה די מפחיד לא להשיג אתכם".

"צודקת" אמרה המוקדנית.
"הרמזורים קרסו בכל ירושלים, ולכולם היה ברור שהם הראשונים שמעדכנים אותנו…".
"זה רק סימן שאנחנו בחברה טובה, כזאת שלוקחת אחריות" סיכמתי.
סיימתי את השיחה וחשבתי לעצמי כמה כיף שאנחנו אנשים שאכפת להם אחד מהשני.

*

ביום ראשון שאחרי, בזמן שנסעי לאלעד, נדרשתי שוב למסר ההוא של המורה.
כביש 1, נסיעה רגועה, כניסה לדרך מהירה, ומראה הזוי של מכונית אפורה
שמתרוממת ועפה באוויר כמה מטרים לפנינו.
זכוכיות עפו לכל עבר, המכונית נבלמה אחרי שהתהפכה במחלף הסמוך,
ואנחנו האטתי את מהירות הנסיעה ונעצרתי בצד, בשוליים.

ממראות הרכב היינו עדים למראה מפחיד של תאונת דרכים לא קלה.
אנשים ניסו להגיש עזרה ומבט קדימה הראה לי על עוד כמה רכבים שעצרו בשוליים
ואנשים צדיקים שיצאו ורצו לאזור התאונה.

ושוב הדילמה הזאת.
להתקשר למשטרה? להתקשר למד"א? הם בטח יודעים.
"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", עלה לי הפסוק.
אבל יש כאן מלא.

אז מה?! תהיי אחת מהם.
טוב, התקשרתי.

המוקדנית שענתה לי הפעם,
עדכנה שלא קיבלה דיווח משום גורם,
וביקשה ממני ללחוץ על הקישור שאקבל בהודעה כדי שתוכל לבצע איכון.

"יש לי פלאפון כשר" אמרתי לה, "אבל אנסה לכוון אותך דרך ה-waze".
כך ישבתי בשולי הכביש, ילדה קטנה שאין לה איך להגיש עזרה ראשונה רפואית
ליושבי הרכב, וניסיתי לכוון את כוחות ההצלה למיקום המדויק.

*

במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש. ברור והגיוני.
במקום שקיימת התלבטות אם יש אנשים?! עדיף וכדאי להיות איש גם כן.
מקסימום נמצא את עצמינו בחברה טובה…