תקווה.
יש בה כוח לתת לנו כוח להמשיך,
להסתכל קדימה, להאמין שהטוב מונח לפתחינו.
יש בה יכולת להקים אותנו ממצב רוח נמוך ולהכניס בנו אנרגיות, שמחה, מרץ,
אמונה שעניינים מסתדרים ורצון לעשות מעשים כדי שהם באמת יסתדרו.
אבל יש לה גם צד נוסף, כזה שמעט מגביל.
סוגר לנו חלומות אחרים, בדרך לחלום מרכזי.
כזה ששואב ומנטרל אותנו מרצונות קטנים בדרך.
כזה שבאשמתו החדר שלי בלי אופי…
קצת רקע:
החדר שלי חמוד, מרווח וגדול, מלא בשמחה ונעימות, ארון ושידה, מיטה ושולחן עבודה.
מידי פעם יש בו גם קצת בלגן, שקיות של ציוד לסדנאות
ולפעמים ארגזים של ציוד לאירועים, עד שיבוא גואל ויסדר את המחסן הרשמי…
כל פעם שיש לי רצון לשנות, לסדר אחרת ולהתחדש, אני מקדישה זמן, משנה פה ומזיזה שם.
החדר מקבל פנים אחרות ונותן לי תחושת התחדשות שעושה טוב לנשמה.
רק מה, כבר תקופה ממש ארוכה שאני רוצה לשנות מהבסיס,
לעשות מהפך בחדר מסוג השינויים שמופיעים בתמונות של "לפני – אחרי", וזה לא קורה בפועל.
עכשיו בשעה טובה נפל לי האסימון והסביר לי למה.
זה עובד בערך כך:
החלטה נופלת ש"טוב, צריך כאן שינוי".
מתגבשת לה רשימת קניות של צבעים, וילונות, מדפים מותאמים ומצעים.
נוצר תכנון של ימי חופש בשביל הפרויקט החדש,
קיים עומס רגיל שצריך להתאמץ להשתחרר ממנו,
ונכנס קול מעצבן וסופר הגיוני שאומר:
"היי שמחוש, רוצה לספר לי מתי את מתכננת להכניס את כל זה?
חוץ מזה שעוד שניה את מתחתנת,
אז כמה זה חכם לשנות, להשקיע, לצבוע – בשביל שניה?!".
זהו, כאן הופכת התקווה הגדולה למיכל גניזה רשמי לכל החלומות הקטנים שבדרך.
כך עוברות להן שנים, כשכל פעם ברור לי שהישועה קרובה לבוא בצורה מאד מוחשית,
ותכניות זמניות הפכו אוטומטית ללא רלוונטיות, כי למה להשקיע בשביל יום אחד.
בכנות, זאת לא מחשבה רשמית שמגיעה כדי לבטל תכניות או תירוץ להתפטר מאי אלו מטלות,
אלא באמת אמונה תמימה וביטחון מוחלט שמדובר בזמן קצר ממש,
ועד שאספיק ללכת לאיקאה –
יגיע מלך החלומות ויחד נלך לגומחה נחמדה שנקראת בפי העם יחידת דיור.
האמונה הזאת מעולה והאופטימיות חיובית, אבל אני רוצה חדר יפה יותר…
השבוע, אחרי שקיבלתי על עצמי להיות מינימליסטית
ולהתחיל למיין ולסדר את החדר מיון רציני ועמוק,
מצאתי המון חפצים ששמרתי ל… מתי שאתחתן.
עזבו אתכן מנדוניה שהיה לי כיף לקנות במהלך השנים כי הרגשתי גם אז שזה עניין של ימים
עד שאשתמש בכל הטוב הזה (והשתנה לי הטעם קשות!).
הפעם אני מתכוונת לדברים קטנים, כמו לדוגמא עגילים מיוחדות ששמתי בצד,
כי יבוא יום ואהיה כלה ויש בי צורך נואש שחמותי תראה את היופי הזה…
באותם רגעים מול הררי "מציאות שמורות" הבנתי שזאת תופעת לוואי של חלום,
מן מאפיין שנקרא תקופת המתנה ומונע ממנו לחיות את הכאן ועכשיו מכל הלב.
*
הבשורה היא שזה תופס את כולן – בחורות ונשואות כאחד.
אמונות מגבילות יוצרות לנו תאוריות מיותרות שמונעות ממנו לחיות את הכאן ועכשיו:
"לא יוצאים לקניות עד שיורדים במשקל"
(כי אם כבר להיות לא רזות אז גם לא לאהוב את מי שרואים במראה),
"לא מטפחים את הבית עד שקונים דירה"
(כי זה כיף לחיות בתחושה שזה לא הבית שלנו ולחנך ילדים שבדירת ארעי לא משקיעים),
"לא מתחילים לאכול מאוזן עד שנרשמים לקבוצת תמיכה"
(כי בינתיים מקסים לנו לאכול מלא ביסלי בטעם בצל)
ולא עושים שינויים חיוביים בכל תחום כי אנחנו לפני / אחרי אירוע אפילו שהילדים בני 4.5 שנים,
ולא נצפית בת מצווה, חלאקה או חתונה בדרך.
התוצאה של כל הנ"ל היא בית שכור ולא מטופח, אמא מלאה לפני דיאטה
בלי עגילים חדשות שנשמרות לביקורי חמות, ומלא בסלי בצל.
אידיליה.
מאחר ואף פעם לא יהיה זמן מתאים מדויק ונכון ליצור שינויים,
ואין לנו מושג מתי החלומות המרכזיים שלנו יתגשמו,
כדאי שנגיע למצב שבו התקוות לא מכבות לנו את הדברים הקטנים של היומיום.
בתוך התקווה הגדולה חשוב שנדאג לדברים שבדרך, ל"בינתיים" הזה שאנחנו חיות,
עיין ערך תמונה מרשימה לבית הכי שכור בעיר,
בגד חדש לאשה הכי מלאה בתבל,
ארוחה מושקעת גם בלי קבוצת תמיכה,
וחדר מסויד, חדש ויפה גם אם מחר אתחתן.
תקופת המתנה היא גזירה, אבל החוויות הם שלנו.
בואו נוסיף להם צבע.
נפגש בטמבור.
אנחנו מחכות להגשים חלום יקר,
אבל השנים שחולפות הם חיים בפני עצמם,
ובגלל שהם יקרים כך כך –
קצת בזבוז לא לחיות אותם טוב…