תחילת שנה כבר בפתח.
דיבורים על בית ספר, לימודים, מורות והשלמת קניות.
מן אווירת התחדשות באוויר, הרבה תקוות, ריח של עטיפות חדשות ומכשירי כתיבה,
חולצות תלבושת מוכנות תלויות על קולב
וחיוכים מבטיחים שמעידים על כוונה כזאת של "הנה, השנה נהיה תלמידות טובות יותר".
החופש הגדול מאותת סימני עזיבה. השגרה כבר אוטוטו כאן. 

שגרה כוללת לימודים, מבחנים, חברות ומורות,
ומורות כוללות אחריות, משמעות והשפעה.

אם יש כאן מורות, אתן הולכות לשמוע שוב כמה משמעותיות אתן.
המילים שלכן, שנאמרות בתמימות, נכנסות ללב ועובדות שם שעות נוספות.
המבטים, החיוך, התגובות – הכל נמדד ברדאר רגשי מיוחד של תלמידות,
כזה שלפעמים מודד ומודד ולא מפסיק למדוד, גם כמה שנים אחרי…

תמיד כשמדברים על הנושא של סליחה,
עולים לי זיכרונות ומחשבות על קשרי מורות – תלמידות.
התקשורת הרציפה ביניהן מעוררת לפעמים מתח ולא פעם אפילו פגיעה.
הרבה סיפורים עלו וסופרו, על תלמידות שהתעכבו שנים ורק כאשר ביקשו סליחה ממורות, נושעו, ולעומתן, תלמידות שנותרו עם צלקת לאורך שנים וימים מפגיעה של מורה,
עד שהחליטו לעזור לעצמן לסלוח.

היום אני כאן כדי לדבר על הצד הנעים יותר,
ולספר על שנה מיוחדת אחת לפני שבע עשרה שנים.

פעם פעם, כשהייתי תלמידה, אהבתי להגיע לבית הספר.
שמחתי כשהחופש הגדול נגמר, ועטפתי במרץ מחברות כבר בתחילתו.

הייתי תלמידה נחמדה למדי, כזאת שאוהבת לשחק חבל וגומי,
מידי פעם מעבירה פתקים עם כיתוב ענק של חדר"ג, קצת מפטפטת,
קצת מכינה שיעורי בית, ודי משתדלת להשתדל להיות טובה.
מסוג התלמידות שלא מזיקות לסביבה.
חמודה לחברות, שקטה למורות, מקבלת תעודות נחמדות,
ועולה כיתה אחרי כיתה בלי הערות או בעיות.

בכיתה ו' הבנתי שיש מציאות אחרת.
הייתי אותה תלמידה עם קוקו נחמד, תלבושת מגוהצת וכישרונות חבויים,
אחת מתוך 35 תלמידות. 

בשנה ההיא, לא החכמתי במיוחד או גיליתי יכולות מדהימות,
גם לא בלטתי בשום תחום או הפגנתי כישורים מרשימים.
בכיתה ו' הייתי אותה ילדה, אבל בעיני המחנכת שלי הייתי מ–י–ו–ח–ד–ת.

המורה דסי ראתה בי נערה מקסימה, עדינה ואצילית.
היא נהנתה מתשובות שעניתי, התייחסה לדעות שהבעתי וגילתה בי כל כך הרבה טוב,
שהתחלתי להאמין לה.

המורה דסי קראה לשתיקה שלי עדינות, לדיבורים שלי חכמה,
לתשובות שלי הברקות, למעידות שלי  – תובנות, ולחיוכים – מאור פנים.
היא לא המציאה או שינתה את מה שקורה בשטח,
אבל היא הייתה אומנית בהבלטת הטוב.

הייתה בה אהבת אמת לתלמידות, הערכה גדולה על מי שהן, ואמון ענק ביעד אליו הן יגיעו.
המורה דסי קיבלה אותי באמת. בלי דרמות ושיחות בחדר קטן ומפחיד בבית ספר,
אלא בטבעיות גמורה, אמתית, כזאת שנכנסת ללב.

תמיד היא רשמה מילה טובה על מבחן, העריכה מאמצים
והעניקה לי בשנת הבת מצווה – חוויה עמוקה של אמון והערכה.
היא הסתכלה על מכלול, אבל הייתה אומנית בלהבחין בפרטים.

זאת השנה הראשונה ואולי היחידה שבהתנהגות קיבלתי "ראויה לשבח",
ובכנות אגיד, שלמרות שתמיד התנהגתי הרבה יותר מבסדר,
הרצון להיות טובה יותר באותה שנה היה תופעת לוואי של היחס המיטיב שלה,
וזה אפילו היה לי קל.

השנה הסתיימה, ובכיתה ז' חזרתי לעצמי והפכתי שוב לתלמידה חמודה,
מקשיבה, לא מזיקה, אבל גם לא מיוחדת בכלום…

ימים חלפו, למורה דסי נשאר מקום חם בלב, ואני המשכתי בדרכי.
סיימתי סמינר והפכתי למורה של עצמי.
זאת שמבחינה בפרטים, שמעודדת, שממריצה לעשייה, שרואה כישרונות חבויים,
ונותנת כלים להוציא אותם החוצה.
אה, ויש לי אפילו מורה מקבילה בשם אמא, שדואגת גם היא לעודד בלי הפסקה
ולהגיד תמיד מילה טובה.

כששחזרתי את המציאות הזאת של "מיוחדת לזמן מוגבל", זה היה די עצוב,
כי יש אלפי תלמידות מיוחדות, מוכשרות, מלאות בטוב, עשירות בכישורים וכלים,
שמגיעות יום אחרי יום לבית הספר ונחבאות אל הכלים…

בכל כיתה יש את התלמידות הדומיננטיות יותר, אלו שטובות בלענות, בלספר,
ונכון לפרגן להן ולהעריך אותן, גם הן צריכות מילה טובה.

חשוב רק לתת מקום לעדינות, לביישניות, למתריסות, וכן, גם לאלה שבאמת אין להן מה לומר.
לפעמים החוסר במילים הוא זה שמעיד על הצימאון הגדול להגשמה עצמית,
לאמון ולהערכה.

היום, 17 שנה אחרי, נראה לי שהלימוד הזה על התלמידות הוא לימוד ענק.
יש אלפי תלמידות צללים, שמה שהן צריכות בשביל לגדול זה מורות פרוז'קטור.
מורות עם יכולת הכלה, עם רצון להאיר ולא להעיר,
עם אהבת אמת לתלמידות והבנה של גודל התפקיד,
מורות שיגלו להן את האור…