החופש נגמר, הלימודים החלו ואלול כבר כאן רשמית.
בסמינר בו למדתי, בחודש אלול שינו את מנגינת הצלצול לשיר מותאם לימים הנוראים,
כדי שניגוני תשובה יכנסו לנו ללב. זה עבד.
עברו שנים, הסמינר הפך להיסטוריה אבל אלול מופיע בדבקות כל שנה,
וכשאין מסגרת רשמית שמכניסה הרצאות וכנסים מחזקים כחלק מסדר היום,
ההכנה הרוחנית לא תמיד קורית,
וערב ראש השנה פגש אותנו לא פעם מלאת תחושת החמצה…
פעם, הייתי מחכה בקוצר רוח לי"א תשרי, היום בו חסל סדר תשובה שופרות וצום,
ומתחילה חגיגת הסוכות, קישוטים ועוגות.
החודש וחצי הזה, מר"ח אלול והלאה, הרגיש לי כבד ומפחיד
ומה עכשיו מחשבות על ספרי בינוניים,
על שנה שנחתמת ועל גורל של חיים ובריאות.
היום, בלי להיות צדיקה במיוחד, אני כן אוהבת את החודש וחצי האלו יותר.
אני מנסה להשקיע בהם, להבין בהם, וקצת קצת להגיע מוכנה.
חברות נשואות שלי דיברו על כך שאלול נהיה להן די עצוב,
כי טכנית בקושי לנשום הן מצליחות,
אז איך בדיוק הן יצאו להרצאה, והתסכול שלהן גרם לי לחשוב.
יש לנו מן פורמט ברור להכנה מושלמת לימים נוראים:
3 תפילות ביום, ספרי מוסר, אמירת תהילים, הרצאות והתחזקות בכל המישורים.
אלא שלא תמיד זה עובד בשטח, וכשדברים לא עובדים צריך להבין למה.
לדוגמא אני אישית גרועה בלפתוח ספרי מוסר, אבל אוהבת לשמוע הרצאות.
לא מצליחה להתפלל כמו שהייתי רוצה, אבל שירי נשמה פותחים לי את הלב,
עסוקה תמיד ומאד, אבל מנסה לנסות להכניס בתוך מה שאני גם ככה עושה, את ה'.
חלק ממה שאני עושה בתחום שלי כמעצבת,
הוא לנהל רשימת תפוצה במייל ולשלוח טיפים מעשיים וקלים לנשים שאוהבות עיצוב.
שנה שעברה חיפשתי לעשות משהו משמעותי לכבוד חודש אלול
ויצאתי ברשימה במיזם "לקראת כלה".
מיזם עריכת שולחן שבת כבר ביום חמישי שהוקדש כמובן לזכות כל הכלות הפוטנציאליות בעולם.
הרעיון שעמד מאחורי המיזם הוא כזה:
מכירות את זה שאלול מגיע, כולנו מתכוונות לקבל מיליון קבלות וזה לא ממש קורה?!
יש בכולנו רצון להיות טובות יותר אלא שהימים עוברים מהר מידי ומשאירים
את כל הקבלות הטובות שתכננו לקבל על עצמינו, זנוחות בצד.
במקום להתאכזב ולאכול את הלב, אנחנו יכולות להכניס את ה' ליומיום הרגיל שלנו,
לכוון לשם שמים ולהכניס את ה' בדברים שגם ככה אנחנו עושות ולגרוף המון זכויות על הדרך.
לדוגמא, לערוך שולחן שבת מיום חמישי,
זאת דרך סופר קלה להוכיח לה' שאנחנו ממש מחכות לשבת…
חוץ מזה, שעה לפני שבת עם כל הרצון הטוב,
אין לנו זמן וכח להשקיע יותר מידי – בקיפול מפיות מיוחד,
כי מי כאן נושמת בכלל וגם ככה עוד שעתיים אנחנו אחרי הסעודה
מה שבכלל מוריד לנו את החשק לעשות מעבר…
כשעורכים מוקדם זה מאפשר לנו להשקיע במה שאנחנו אוהבות,
לשים לב לפרטים הקטנים, להתאים צבעים, לדאוג לפרחים יפים ולהשרות אוירה נעימה של בית.
ובעיקר, הדבר המאוד משמעותי כאן הוא העובדה שגם אם הבתים של חלקינו נראים כמו
סניף של סדום ועמורה לענייני בלגן, מספיק שערכנו שולחן מוקדם למרות הלגו המפוזר
והרצפה הדביקה, והבית כבר נראה אחרת.
זה מתכון מעולה להוריד דפיקות לב שנגרמות מהמחשבה "איך תיכנס כאן שבת בדיוק…"
ויש לנו גם יום וחצי להנות משולחן מושקע, מפה ופרחים.
שווה.
המיזם יצא לדרך ופעל למשך חודש, מראש חודש אלול עד ראש השנה,
כאשר כל שבוע שלחתי למשתתפות גם טיפ עיצובי קטן שקל ליישם,
כי באופן כללי אני לא אוהבת דברים מסובכים.
למעלה מ-100 נשים (- בתים!) השתתפו במיזם, והאמת… היה מרגש.
מידי שבוע נשלחו אלי תמונות של שולחנות שבת מדהימים,
ותגובות מיוחדות שהעידו עד כמה המעשה הקטן, משמעותי כל כך.
מעתיקה כאן כמה:
"הצלחתי. אני נשואה קרוב ל-6 שנים וזו הפעם השניה(!)
שיש מפה לבנה על השולחן לפני שיש בוקר! אמרת שיהיה קשה…
קשה זו מילה עדינה, השטן בכבודו ובעצמו ניסה לייאש אותי, אבל הצלחתי.
לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה. אני מתרגשת באמת!".
"אין מילים להודות, והלוואי שאצליח גם בשבועות הבאים.
איזה כיף זה! כל השבוע חושבים על שבת, והשבוע כבר ברביעי התחשק לי לערוך".
"בחמישי לא הייתי כל היום בבית. חזרתי גמורה ישר למיטה.
המייל שלך הגיע אחרי שכבר לא הייתי במחשב ושכחתי מהקבלה.
באמצע הלילה התעוררתי ונזכרתי שלא ערכתי שולחן,
וזו השבת האחרונה של השנה שהיא כנגד כל השבתות,
אז קמתי מהמיטה וב-5:00 לפנות בוקר פשוט ערכתי שולחן!!"
התגובות זרמו וסיפרו על נשים מדהימות, על שינוי באווירה, על התרגשות,
על ציפיה לשבת, על סיפוק ועשייה,
ואני, מהצד השני של המקלדת הבנתי פתאום כמה כוח יש לי, לכן, לנו.
הבנתי שכל צעד קטן בעבודה הרוחנית שלנו, משמעותי כל כך,
ולהכניס את ה' בדברים שגם ככה אנחנו עושות,
למרות שמרגיש לנו אולי שולי ולא משמעותי, זאת בדיוק העבודה של חודש אלול.
כמה כיף לאפות עוגת שמרים עם מלא שוקולד,
להכין כוס שוקו חם, לברך עליהם בכוונה ולקבל על הדרך גם המון שכר:)