(הטור האחרון בעיתון בקהילה | מדור היום לפני)

היום 27 שבועות לטור שהם שישה חודשים ושלושה שבועות.
היום אני מפנימה שעברו להם קרוב לשבעה חודשים ברגע, וזה הגיוני, מפחיד, וגם קצת עצוב.
הגיוני, כי אלו החיים. מלאים במשימות ושמחות, פרויקטים ואתגרים. יום חולף ויום בא.
מפחיד, כי "היי, מישהי כאן גדלה להנאתה, ואיך זה שכל כך מהר הזמן עובר?"
וקצת עצוב, כי היה לי כיף כאן וטוב, והנה זה מסתיים,
ובאופן כללי אני בעד שפרידות יהיו מחוץ לחוק…

הייתן שותפות איתי כאן לשליחות ברומא, לנסיעה לבודפשט, למסע לפולין,
ללימודים, לסדנאות, לאירועים, לשידוכים, ויום אחד זה קרה.
נ–ג–מ–ר–ו לי הסיפורים, כמה צפוי.

אני נזכרת שכתבתי לציפי – עורכת המדור:
"תתפללי שה' יזמן לי חיים מעניינים עם סיפורים סטייל רומא כי אני מסתבכת",
וכנראה שהיא התפללה, כי מישהי כאן בשם "אני עצמי",
הבינה שהיא צריכה להסתכל על הסביבה, ולהביא טורים יש מאין.

אז הסתכלתי, ופעם בשבוע קיבלתי את המתנות הכי יפות בחיים שלי; תפילה והתבוננות.
לשבת, להבין מה שלומי ומה אני חושבת על החיים, ולהסביר לעצמי גם למה זה אמור לעניין אתכן.
אה, וכמובן גם לכתוב, לתקן, להבין שהדקדוק שלי לא משהו ומידי פעם גם לצנזר ולמחוק,
כי בכנות אספר שלקח לי זמן להבין קודים של עיתון מהודר שחשוב לו תוכן איכותי ומזוקק ב-100%.

התפללתי שה' יזמן לי רעיונות ותמונות, ויחבר מילים למשפטים.
התפללתי שהדברים יכנסו אל הלב.
ניסיתי להביא תובנות שהיו עושות לי עצמי טוב על הלב.
ניסיתי גם להיכנס לדמות שלכן,
לדמיין את הרשרוש הזה של דפי העיתון ואת הקפה והעוגה שלא הכנתן לעצמכן,
לחפש את הדפים של המדור של היום ולפני, ולמצוא שם תשובה לנשמה.

ידעתי שאתן בדיוק כמוני, נמצאות במרוץ,
וחלמתי שהטור ייתן כח לחיות טוב יותר, לפחות קצת,
ואז התחלתי לקבל דרישות שלום.

זה התחיל בבקשה תמימה מצידי לקבל הצעת מחיר מבית דפוס,
וכשקיבלתי תשובה "רגע, את שמחוש מהעיתון?", הייתי בהלם.
איזה עיתון, מי זאת שמחוש ומה זה טור. קשור אלי? איך בדיוק?

זה המשיך במיילים מנשים מדהימות שברכו ואיחלו את כל הטוב שבעולם,
וגם כאלו מיוחדות שניסו את מזלן במקומות שאחרים נכשלו, והציעו שידוכים מעולים,
העיקר שכבר אתחתן ואפסיק לחפור על שידוכים, פגישות ומיץ תפוזים בטעם לובי של מלון.
אמיתי זה עשה לי טוב על הלב והמחווה המיוחדת הזו ריגשה אותי ממש, תבורכו.
תדעו רק שמהצד השני של המקלדת ישבה בחורה מופתעת.

הופתעתי, כי מידי שבוע שלחתי לציפי טור וכאילו שכחתי ממנו עד לטור הבא.
כשהגבתן נפל לי האסימון ש"היי, מישהו קורא אותך בכלל",
וכדי לא להילחץ מגודל התפקיד והבושות שאולי אעשה לעצמי,
ניסיתי פשוט לדבר את הלב.

הטורים דיברו אותי, דיברו אלי,
והעבירו אליכן את מה שאני עצמי הייתי רוצה לשמוע.
לא היו כאן סיפורי גבורה או מסירות נפש. גם לא סיפורים מרשימים, מרתקים או יוצאי דופן.
היו כאן רק מבטים של יום יום, הרבה רגעים של שמחה אבל גם שניות של תסכול.
חיים.

אני נזכרת בתחילת הדרך, כשציפי שאלה על מה אני מתכננת לנאום לאומה וניסתה לוודא
שיהיה לכן מספיק מעניין, כתבתי לה אז בביטחון שאדבר על חיים, שידוכים וחתונה.
מצטטת רגע: "אכתוב על תובנות שעושות טוב על הלב, שיתופים על איך זה עובד להיות
בחורה בשידוכים, ומקווה גם שאוטוטו על 'כמה כיף להתארס סוף סוף'".
לעמוד בשני יעדים מתוך שלושה, זאת בהחלט גבורה יהודית, תודו.

לפני שבועיים כששכנעתי את ה' שיזכה אותי לכתוב בטור הנוכחי על אירוסין וחתונה כי זה
הולך  לחזק מלא נשים מדהימות, קיוויתי והאמנתי שיקרו כאן ניסים ולמרות שאין לי כאן סיום
חגיגי עדיין,  "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

*

הערב, ממש לפני זמן קצר, חזרתי מערב חיזוק שאורגן לקראת ראש השנה.
היו שם שירים ודיבורים, חיזוק ואמונה,
והייתה גם בחורה מדהימה ומיוחדת עם קביים שאמרה משפט סיום מחזק.

מצטטת אותה מילה במילה, כי זה היה מידי עוצמתי בשביל להשאיר אותו לעצמי.
"כשקשה לכן", היא אמרה, "תסתכלו על הקושי כאילו אתן בעולם הבא.
במבט מלמעלה של נשמה שרואה מבחוץ את המצב, מכירה בכוחות של עצמה,
ושומעת את ה' אומר לה: 'וואו, איזו מיוחדת את. הצלחת'.

מן מבט של רחפן שיודע בדיוק מה רמת העומק של הבור, וכמה תקווה וכוח יש בנו.
וכן, גם קושי שנראה כמו נצח, הוא בעצם זמני וחולף".

ולמה אני מצטטת את הבחורה ההיא כאן?
כי יש באמירה הזאת כדי לתת הרבה כוח, וכדי לגרום לנו להתפלל על כוח,
וגם, כי בסוף–בסוף, תמצית החיים בעולם הזה היא העולם הבא,
ואלול זה בדיוק הזמן שלנו להיות מחוברות.
שנזכה.