קבוצת "חרדתיות בע"מ" נפתחת

פותחת רישום

תשפ"ב

פחד הוא כמו גשם על חלון,
מנקים אותו והראות מתבהרת

הוא עולה לרכבת או לא?
על מי הוא מסתכל? למה הוא עומד חסר מנוחה?!
יש לו הבעת פנים של אחד שמתכנן למות.
הולך להיות כאן פיגוע.
רוצה לחיות…
לרדת מהרכבת?

מזדהות? מעולה.
קבוצת "חרדתיות בע"מ" מתגבשת בזאת. פותחת רישום.

אז יופי לנו.
הפחדים חזרו, כמה כיף!

בכל אשמים כמובן בני דודינו שהחליטו לבצע פיגועים וליידות אבנים,
סתם בשביל להעביר את הזמן ולהתאמן בקליעה למטרה.

בני ברק, תל אביב, חדרה, ירושלים –
הן דוגמאות למקרים שהעלו לנו את מפלס החרדה,
והחזירו אותנו לימים בהם ההליכה ברחוב נעשית תוך כדי פזילות משמעותיות לצדדים
במטרה לצוד אובייקטים חשודים מבעוד מועד.

ערב אחד נכנסתי לחנות במרכז גאולה כדי לקנות מספר מוצרים.
תוך פחות מ-3 דקות מצאתי את עצמי בחוץ,
פשוט כי הדמיון שלי רץ מהר מידי ובנה תסריט אימה
בעקבות פנים חשודות של כמה מעובדי הסופר.

תוך כדי שיצאתי, ראיתי עוד דאוגות כמוני שחצו את הכביש בצורה יזומה,
אחרי שקבוצה של פועלי בניין יצאה מאחת הסמטאות,
אבל השיא היה כשחיכיתי לרכבת בירושלים.

כהרגלי בקודש,
מיד איתרתי דמות חשודה ומפחידה, כזאת שכדאי לי לשמור מרחק ממנה.
התרחקתי כדי לעלות על הקרון השני – וכמה לא מפתיע,
שניה אחרי שעליתי לרכבת ורגע לפני שהדלתות נסגרו,
עלה מחבל פוטנציאלי אחר, נכנס וצעד בדיוק לכיווני.

יופי שמחוש.
מן הפח אל הפחת.

לא הסתובבתי כדי להבין כמה קרוב הוא נמצא,
אבל הלב שלי שלח רדאר משלו ויחד עם חוש הראייה קיבלתי תמונת מצב.

הערבי המפחיד ההוא התיישב במושב מאחורי, הסתכל לכל עבר בחוסר שלווה,
והחזיק בתיק שלו בצורה מוזרה למדי, והידיעה הזאת גרמה לי לתחושה של איבוד שליטה מוחלט.
אם רציתי לראות מה שלום התכניות שלו, ולהתכונן בהתאם (כאילו יש לי מה לעשות…)
עכשיו הייתי צריכה להסתובב לגמרי כי זווית העין שלי לא ראתה מספיק,
והגוף הקפוא שלי לא ממש תכנן לעשות זאת.

ישבתי מכווצת למדי,
ודמיינתי כמה אופציות נחמדות יותר או פחות לסיום הסיטואציה הזאת.
אין מה לומר, יש לי את זה בדמיון מודרך,
ותוצאות המחשבות היו מראות עצובים של
מודעות רחוב
ורמקולים שמבשרים רע, ח"ו.

אז מלמלתי לי פסוקי ביטחון, סגולה מדהימה ששמעתי פעם
(תבורך המסיכה שהסתירה את תנועות הפה),
ואז בהארה שמימית, תוך כדי שפסוקים ופחדים משמשים בערבוביה אמרתי לעצמי
שזה לא חמוד מידי לחיות ככה, רועדת מכל פרצוף מפחיד.

נו, ו…

ברור שזה לא אידיאלי, עניתי לקול השפוי הזה.
אבל מה אני יכולה לעשות? זה מה שאני מרגישה!

אז חפשי לנסוך בך ביטחון, ענה הקול ההוא.

זאת הייתה בקשה לא פשוטה.
מה נוסך בי ביטחון?! שאלתי את עצמי.

חיפשתי לצייר לי בראש תמונה אידיאלית של בחורה מוגנת בכל רגע,
אבל גם רגועה במקביל.

'רכב משוריין עם מלא חיילים סביבי היה כנראה נותן לי שלווה',
חלפה לי מחשבה בראש.

'אבל לא, בטח אם היו סביבי נשקים שלופים כן הייתי דרוכה' –
מחשבה אחרת מיהרה להרוס את האופטימיות.

'טוב, אז רכב משוריין, חיילים מקיפים אותו ואני משחקת סודוקו'.

קרה לכן שחייכתן לעצמכן בטעות בגלוי, בלי תפאורת הסוואה של פלאפון צמוד לאוזן?!
צחקתי.

הסודוקו הזה שקפץ לי כדוגמא למצב של שלוות נפש, כל כך נכון ומדויק.
החוברת שקניתי אי פעם, עדיין לא הסתיימה, כי בינינו,
מתי יש לנו זמן לפתור תשבצים אם לא בזמן מנוחה, הרפיה ושלווה,
ומתי יש לי זמן להגיע למצב נינוח כזה?

לרגע שכחתי מהמפחיד ההוא שהתיישב לו מאחורי,
והייתי עסוקה בתובנה הכל כך בסיסית, אבל קריטית.
השגת השלווה הזאת קלה ואפשרית בלי רכב משוריין,
בלי גדוד חיילים, ובלי נשקים שלופים. בטח בלי סודוקו.
כן עם ביטחון אמיתי בה'.

הרכבת נעצרה בתחנה.
הוא קם, העיף מבט לכל עבר, התקדם לכיווני
ו… ירד.

מסתבר שהייתי אמורה להמציא כעת כי יממה לאחר מכן התפרסמה ידיעה על
פיגוע שסוכל, וניידת עצרה את החשוד ההוא.
אבל לא. גם אם היו לאיש ההוא כוונות זדון – ה' עיכב בעדו,
ותחנה לאחר מכן ירדתי אני מהרכבת בריאה ושלמה.

והבנתי משהו.
הבנתי שתכל'ס, אם אני חולמת על שלוות נפש ואיכות חיים,
הפתרון היחיד הוא לעבוד על ביטחון פנימי שיצא לאור בזמני מבחן.

לא אאחל לשונאי ישראל בריאות, גם לא חיים ארוכים.
כן אגיד שהם היו שליחים לתת לי שלווה,
למרות שנראה לעיני כל שהם גוזלים אותה,
כי לפעמים רק מול מראה של פחד וחוסר יכולת הגנה עצמית,
משתקפת האמת ודורשת עשייה.

מאז ולתמיד

לא צריך כאן כוחות ביטחון,

אלא ביטחון כדי לקבל כוחות.

 

זהו. לעבודה.

ואפילו שלום לא אמרתי לך

מכתב פרידה לחגית וקסלר עליה השלום
חברה טובה שהלכה לבית עולמה בגיל 30 והשאירה קנייני נצח,
טלטלה עצומה, 2 בנות מתוקות ופגית בת שבוע וחצי. 

בעוד שנה...

כיף לנו לראות את עצמינו או לא ממש?!

שומעת?! אל תתרגלי לצרות של עצמך

ומתי מעולה לך לספר סיפורים
משעממים נורא

קבצנית של אהבה

"אפשר שקל של יחס?"
על מטבעות ודמעות שאולי פעם היו שלך

אני בעד שפרידות יהיו מחוץ לחוק

על קודים של עיתון מהודר
ושדכניות שניסו את מזלן

יצא לך פעם לברוח מבית הכנסת?

על בחורות בשידוכים,
ימים נוראים ורימל שנמרח

"זה סליחות, זה?", מחפשת תשובה

על לוחמי האש,
סיור סליחות וכיפה לבנה

מה עכשיו מחשבות על ספרי בינוניים?!
אם את מזדהה, תקראי.

על אלול, שבת ומה כאן משתלם

"תלמידות הצללים"
כמה ראו אותך מאחת עד עשר?

על תלמידות שקופות,
מיוחדות לזמן מוגבל או מקסימות תמיד

ניפגש בספסל

קצת על איך מרגיש "בין הזמנים" לבחורה

לרקוד על שתי החתונות

ולמה שכלה תדע לצלוף מרשמלו
מסלסילה לבנה עם טול

לגעת בחלום ו... להספיד אותו

על חלומות שנגנזו
וכלות שכמעט התחתנו

היי, תחיי רגע!

לא יוצאים לקניות עד שיורדים במשקל

מה עושה בחורה שסיימה סמינר
ופשוט (?) לא מתחתנת

יקר ללמוד כאן, בבית הספר של החיים

הכי בבית בעולם

ואיך זה שאנחנו חוות כאבי גדילה בגיל 200

תלותית לעד

אין לך איך לברוח מזה
#מוקדש לבעלות עסקים עצמאיות#

לכבוש עולם ברגע

תסמיני בדידות: "אין לי עם מי לצאת"
או "אני כל היום עם עצמי"

תובנות של מרפסת

פעם היינו צעירות...
(ועכשיו תאנחי בקול)

במקום שיש אנשים

מה את עושה באירוע חירום
חוץ מלספור את דפיקות לב של עצמך?

היא הייתה כל כך קטנה

אוהבת לגדול, מזל טוב לי.
רלוונטי לך אם ימי הולדת
לא תמיד ממש משמחים אותך

אין בחורים רציניים, תפנימי מתוקה!

*במיוחד לשבועות*
קצת מושגים ביהדות:
רק לומד, משלב עבודה תורנית
חצי חצי או קובע עיתים

יותר מגרוש וחצי

ומה גורם לנשים לסדר ארונות באמצע החיים

מירון, לימדת אותי להתפלל

על אשה מבוגרת
מכה מושקעת ואסון מירון

עקפה. עקפו. עוקפים. עוקפות

איזה צליל לא חמוד.

תכתבי צוואה, את לא הולכת לחזור

הם שרו בקול, אנחנו צרחנו בלב

כמה כיף לשלם ביוקר על בחירות | חלק ב'

על קורונה, סגר, ובריחה מרומא

כמה כיף לשלם ביוקר על בחירות | חלק א'

על איטליה, הכל בשקל ושליחות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחה שאת כאן:)
הצטרפת לרשימת התפוצה,
ובעז"ה בקרוב תקבלי רעיונות לעיצוב,
תמונות השראה ושיתופים מהשטח.
יהיה כיף:)