הוא עולה לרכבת או לא?
על מי הוא מסתכל? למה הוא עומד חסר מנוחה?!
יש לו הבעת פנים של אחד שמתכנן למות.
הולך להיות כאן פיגוע.
רוצה לחיות…
לרדת מהרכבת?
מזדהות? מעולה.
קבוצת "חרדתיות בע"מ" מתגבשת בזאת. פותחת רישום.
אז יופי לנו.
הפחדים חזרו, כמה כיף!
בכל אשמים כמובן בני דודינו שהחליטו לבצע פיגועים וליידות אבנים,
סתם בשביל להעביר את הזמן ולהתאמן בקליעה למטרה.
בני ברק, תל אביב, חדרה, ירושלים –
הן דוגמאות למקרים שהעלו לנו את מפלס החרדה,
והחזירו אותנו לימים בהם ההליכה ברחוב נעשית תוך כדי פזילות משמעותיות לצדדים
במטרה לצוד אובייקטים חשודים מבעוד מועד.
ערב אחד נכנסתי לחנות במרכז גאולה כדי לקנות מספר מוצרים.
תוך פחות מ-3 דקות מצאתי את עצמי בחוץ,
פשוט כי הדמיון שלי רץ מהר מידי ובנה תסריט אימה
בעקבות פנים חשודות של כמה מעובדי הסופר.
תוך כדי שיצאתי, ראיתי עוד דאוגות כמוני שחצו את הכביש בצורה יזומה,
אחרי שקבוצה של פועלי בניין יצאה מאחת הסמטאות,
אבל השיא היה כשחיכיתי לרכבת בירושלים.
כהרגלי בקודש,
מיד איתרתי דמות חשודה ומפחידה, כזאת שכדאי לי לשמור מרחק ממנה.
התרחקתי כדי לעלות על הקרון השני – וכמה לא מפתיע,
שניה אחרי שעליתי לרכבת ורגע לפני שהדלתות נסגרו,
עלה מחבל פוטנציאלי אחר, נכנס וצעד בדיוק לכיווני.
יופי שמחוש.
מן הפח אל הפחת.
לא הסתובבתי כדי להבין כמה קרוב הוא נמצא,
אבל הלב שלי שלח רדאר משלו ויחד עם חוש הראייה קיבלתי תמונת מצב.
הערבי המפחיד ההוא התיישב במושב מאחורי, הסתכל לכל עבר בחוסר שלווה,
והחזיק בתיק שלו בצורה מוזרה למדי, והידיעה הזאת גרמה לי לתחושה של איבוד שליטה מוחלט.
אם רציתי לראות מה שלום התכניות שלו, ולהתכונן בהתאם (כאילו יש לי מה לעשות…)
עכשיו הייתי צריכה להסתובב לגמרי כי זווית העין שלי לא ראתה מספיק,
והגוף הקפוא שלי לא ממש תכנן לעשות זאת.
ישבתי מכווצת למדי,
ודמיינתי כמה אופציות נחמדות יותר או פחות לסיום הסיטואציה הזאת.
אין מה לומר, יש לי את זה בדמיון מודרך,
ותוצאות המחשבות היו מראות עצובים של מודעות רחוב
ורמקולים שמבשרים רע, ח"ו.
אז מלמלתי לי פסוקי ביטחון, סגולה מדהימה ששמעתי פעם
(תבורך המסיכה שהסתירה את תנועות הפה),
ואז בהארה שמימית, תוך כדי שפסוקים ופחדים משמשים בערבוביה אמרתי לעצמי
שזה לא חמוד מידי לחיות ככה, רועדת מכל פרצוף מפחיד.
נו, ו…
ברור שזה לא אידיאלי, עניתי לקול השפוי הזה.
אבל מה אני יכולה לעשות? זה מה שאני מרגישה!
אז חפשי לנסוך בך ביטחון, ענה הקול ההוא.
זאת הייתה בקשה לא פשוטה.
מה נוסך בי ביטחון?! שאלתי את עצמי.
חיפשתי לצייר לי בראש תמונה אידיאלית של בחורה מוגנת בכל רגע,
אבל גם רגועה במקביל.
'רכב משוריין עם מלא חיילים סביבי היה כנראה נותן לי שלווה',
חלפה לי מחשבה בראש.
'אבל לא, בטח אם היו סביבי נשקים שלופים כן הייתי דרוכה' –
מחשבה אחרת מיהרה להרוס את האופטימיות.
'טוב, אז רכב משוריין, חיילים מקיפים אותו ואני משחקת סודוקו'.
קרה לכן שחייכתן לעצמכן בטעות בגלוי, בלי תפאורת הסוואה של פלאפון צמוד לאוזן?!
צחקתי.
הסודוקו הזה שקפץ לי כדוגמא למצב של שלוות נפש, כל כך נכון ומדויק.
החוברת שקניתי אי פעם, עדיין לא הסתיימה, כי בינינו,
מתי יש לנו זמן לפתור תשבצים אם לא בזמן מנוחה, הרפיה ושלווה,
ומתי יש לי זמן להגיע למצב נינוח כזה?
לרגע שכחתי מהמפחיד ההוא שהתיישב לו מאחורי,
והייתי עסוקה בתובנה הכל כך בסיסית, אבל קריטית.
השגת השלווה הזאת קלה ואפשרית בלי רכב משוריין,
בלי גדוד חיילים, ובלי נשקים שלופים. בטח בלי סודוקו.
כן עם ביטחון אמיתי בה'.
הרכבת נעצרה בתחנה.
הוא קם, העיף מבט לכל עבר, התקדם לכיווני
ו… ירד.
מסתבר שהייתי אמורה להמציא כעת כי יממה לאחר מכן התפרסמה ידיעה על
פיגוע שסוכל, וניידת עצרה את החשוד ההוא.
אבל לא. גם אם היו לאיש ההוא כוונות זדון – ה' עיכב בעדו,
ותחנה לאחר מכן ירדתי אני מהרכבת בריאה ושלמה.
והבנתי משהו.
הבנתי שתכל'ס, אם אני חולמת על שלוות נפש ואיכות חיים,
הפתרון היחיד הוא לעבוד על ביטחון פנימי שיצא לאור בזמני מבחן.
לא אאחל לשונאי ישראל בריאות, גם לא חיים ארוכים.
כן אגיד שהם היו שליחים לתת לי שלווה,
למרות שנראה לעיני כל שהם גוזלים אותה,
כי לפעמים רק מול מראה של פחד וחוסר יכולת הגנה עצמית,
משתקפת האמת ודורשת עשייה.
לא צריך כאן כוחות ביטחון,
אלא ביטחון כדי לקבל כוחות.
זהו. לעבודה.